החברה הישראלית ניצבת שוב ושוב בפני מערכות בחירות סוערות, רוויות מחלוקות עמוקות ושונות חברתית, אך מבט היסטורי מעמיק אל עברה של ירושלים בתקופת היציאה מן החומות, מגלה כי דווקא אחת הקהילות שנחשבו בעיני רבים באותם ימים כ"נדחי ישראל" – עולי נסיכות בוכרה המוסלמית המרוחקת שבמרכז אסיה – הציגה מודל דמוקרטי, מודרני, שוויוני ומתקדם, יוצא דופן בכל קנה מידה, שהקדים באופן מובהק את זמנו בנוף הציבורי והפוליטי הארץ-ישראלי. השכונה המפוארת שהקימו, שהיוותה פלא אדריכלי של ממש, הפכה למגרש משחקים פוליטי מרתק שבו נוסו לראשונה שיטות ממשל מתקדמות, עוד בטרם הוקמו המוסדות הלאומיים הרשמיים של היישוב העברי בארץ.
כבר בשנת תר"ן (1890), עוד בטרם נרכשו בפועל הקרקעות שעליהן הוקמה לימים שכונת 'רחובות' המפוארת (המוכרת לכולנו כיום כשכונת הבוכרים), התאספו בני הקהילה יחדיו ומינו ועד מנהל רשמי על פי רוב דעות מוחלט. חברי הוועד הראשונים ובהם אישים בולטים כמו הרב יעקב מאיר, חיים משיח, יוסף כוג'הינוף, שלמה מוסאיוף וישראל חפץ, נבחרו כולם בבחירות דמוקרטיות ישירות ולא כמינויים אישיים, פוליטיים או שושלתיים. בשנת תר"ס (1900) לערך, מוסדו בשכונה בחירות אישיות, חשאיות וחופשיות לחלוטין. בעלי הבתים סימנו שבעה נציגים נבחרים מתוך רשימה ארוכה של 19 מועמדים, ובכך הקימו מעין מועצה מקומית ראשונה מסוגה בירושלים, שניהלה בהתנדבות מלאה נכסי הקדש, מוסדות חינוך, עזרה לעניים וסיוע סוציאלי רחב. הניהול הפנימי הדקדקני הוכיח כי העדה מחזיקה ביכולות ארגוניות ומוסדיות ברמה הגבוהה ביותר.
ההנהגה הבוכרית הפגינה עצמאות פוליטית מובהקת וגאווה קהילתית גם בזירה הלאומית הרחבה של היישוב. בשנת 1919, לקראת הבחירות ההיסטוריות לאסיפת הנבחרים הראשונה, החליטו הבוכרים לפרוש באופן דרמטי מהרשימה הספרדית המסורתית, שלא כללה נציגים אותנטיים מטעמם. הם סירבו בכל תוקף להתבטל בפני הממסד הקיים באותם ימים, רצו ברשימה עצמאית לחלוטין וזכו בחמישה מושבים – הישג פוליטי חסר תקדים עבור העדה, שביסס סופית את מעמדם ככוח עצמאי, גאה ובעל משקל סגולי רב ביישוב היהודי המתגבש.
אולם, צמיחתה המהירה של הקהילה והשגשוג הכלכלי המהיר שהגיע בעקבותיה, הביאו עמם גם מעמדות כלכליים ומאבקי כוח פנימיים חריפים ביותר. תקנון הוועד הנוקשה קבע במפורש כי זכות הבחירה וההשפעה מוקנית אך ורק לבעלי הרכוש והבתים בשכונה, בעוד שהעולים החדשים וחסרי הרכוש נותרו מודרים לחלוטין ממוקדי ההכרעה. המצוקה הכלכלית הגוברת וזעקתם של פליטי אסיה התיכונה, שהגיעו בהמוניהם בשנות ה-20 וה-30 לאחר המהפכה הבולשביקית כשהם חסרי כל, שימשו קרקע פורייה להתקוממות אידיאולוגית של דור הצעירים. בשנת 1929 הוקם "ועד ההתאחדות ליהודי בוכארה", שקרא תיגר על ההנהגה הוותיקה ודרש דמוקרטיזציה מלאה של מוסדות העדה העשירים.
המאבק היצרי והמר בין הוועדים גלש במהירות לרחובות השכונה: כרוזים ומודעות לוחמניות הופצו על הקירות, מאמרי ביקורת חריפים נשלחו לעיתונות הכתובה, ושני הצדדים ניהלו מאבק הוכחות ומשפטים מורכבים מול שלטונות המנדט הבריטי בארץ. למרות ניסיונות איחוד ופשרה זמניים שהושגו בלחץ המשברים הכלכליים הלאומיים והצורך הדחוף בקליטת הפליטים, הכוח הממשי והשליטה הבלעדית ברכוש ההקדשות העצום נותרו בידי ההנהגה המסורתית והוותיקה, שלא מיהרה לוותר על נכסיה לטובת הציבור הרחב.
בשנות ה-40 קם "ארגון הצעירים" שהמשיך במאבק העיקש, אך המשבר הכלכלי העמוק והזנחת השכונה הובילו לבסוף לנטישת בניה המקוריים ולכניסת עולים מקהילות אחרות. למעשה, הוועד הכללי הוותיק מוסיף לנהל את נכסי הקהילה הענפים עד ימינו אנו, תוך שינויי תקנות משפטיים שאיפשרו לו לשלוט בהם לאורך השנים ללא כל צורך במערכות בחירות נוספות, ובכך נחתם באופן רשמי פרק הדמוקרטיה המפואר והייחודי של השכונה.
– צילום שי מור קטחוב
