מבשלים היסטוריה עם סבתא – פרק 21
דניאלה יוסיפוב
"שמי סבטלנה גבריאלוב. נולדתי בטג'יקיסטן, בעיר הבירה דושנבה. כל החיים אני זוכרת את ההורים שלי עובדים קשה מאוד, אבא היה עיתונאי ואמא הייתה צלמת. מי שגידלה אותי באמת הייתה סבתי. למדתי בבית הספר עד גיל 15, ואז אבא שלי אמר לי: "את צריכה שיהיה לך מקצוע ביד". הוא האמין שאישה צריכה להיות עצמאית, כי החיים לא תמיד קלים וחשוב שתוכל לדאוג לעצמה. עזבתי את הלימודים והלכתי ללמוד במכללה מקצועית לתפירה. למדתי שם שלוש שנים, גם תפירה וגם עיצוב.
בסיום הלימודים נערכה תחרות בין הסטודנטים, והמנצח קיבל כרטיס טיסה לאחת מהערים: מוסקבה, קייב או סנט פטרבורג. למזלי, אני זכיתי בתחרות והתרגשתי מאוד, אך ההורים שלי לא אישרו לי לנסוע. הם אמרו לי: "אנחנו לא מסכימים שתטוסי לבד".
כיבדתי אותם מאוד, הבנתי שהם רוצים לשמור עליי. בתור פיצוי, אבא שלי לקח אותי לטיול בטשקנט ובסמרקנד כדי לבקר את המשפחה, ואני לא אשכח איך נהניתי, סמרקנד באמת מהממת והאוכל שם טעים במיוחד, כשמה כן היא: סמרקנד – קנד זה מתוק.
כשהגעתי לגיל 21 אבא שלי הודיע לי שאני מתחתנת, כך היה מקובל פעם", מספרת סבטלנה. "התחתנתי וילדתי שלוש בנות יפות ומלומדות, והיום אני סבתא גאה ל-9 נכדים ונכדות, שניים מהם משרתים בצה"ל.
העלייה לארץ
ב-1991 פרצה מלחמה קשה בטג'יקיסטן. טרוריסטים של האופוזיציה הטג'יקית בסיוע הטאליבן התקוממו נגד השלטון שנתמך בסיוע של מוסקבה, והחליטו שהם רוצים עצמאות, והם פשוט הרגו כל מי שנקרה בדרכם, בלי הבחנה – יהודים, רוסים, ואפילו טג'יקים תומכי השלטון.
אבא שלי, מאיר חיים גבריאלוב, שעבד במשך 40 שנה כעיתונאי בעיתון מרכזי בדושנבה, התכחש למצב ולא היה מוכן לשמוע על העלייה לארץ ישראל, למרות שכולם ברחו. הוא היה אומר לנו: "לאן אתם נוסעים? זה מקום מסוכן, מוקף אויבים. אתם כמו בפה של אריה ברגע שהוא סוגר את הפה, הכל נגמר". הוא הכיר כל פרט מהחדשות, ידע על כל מלחמה שהתרחשה בישראל, וזה רק הגביר את הפחד שלו.
כדי לצאת מטג'יקיסטן היה צורך באישור חתום מההורים. התחננתי בפני אבא, והוא חתם, למרות הקושי ובלב לא שקט. זה היה צעד כואב בשבילו, אבל הוא הבין שאין ברירה. כמה התחננתי אליו שיבוא איתנו, אבל הוא סירב, הוא אמר שיש לו ספר לסיים לכתוב, שהוא מחכה לחומרים מארכיונים שונים בעולם ושהוא לא מפחד מהמלחמה בטג'יקיסטן, שהיא תכף תחלוף.
בשנת 1991 עליתי לארץ יחד עם אחיותיי. אני לא אשכח את הרגע הזה, היה אמצע אוגוסט, חם מאוד, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, אבל זה היה בכי של אושר. לא האמנתי למראה עיני: כל השלטים ברחוב בעברית! יש לנו מדינה! יש ליהודים מדינה! בטג'יקיסטן הטג'יקים תמיד צחקו עלינו: "למה אין לכם מדינה?", "למה אתם לא מדברים בשפה משלכם?" ופתאום הכל בעברית, הכל שלנו. זה היה רגע של גאווה עצומה.
השיחה האחרונה
במאי 1998, התקשרתי לאבי לשאול בשלומו, לא ידעתי שזאת תהיה שיחת הטלפון האחרונה שלנו", אומרת סבטלנה בעצב רב. "הוא היה נשמע כל כך שמח ונרגש. הוא אמר לנו: "הכל בסדר, עוד חודש אני אצלכם". כל כך התרגשנו, היינו מאושרים. לצערנו, לאחר שבוע התקשרו להודיע לנו את הבשורה הנוראה מכל – אבא שלנו נרצח.
שני בחורים נכנסו אליו הביתה ורצחו אותו, פשוט כך. התקשרו אלינו ואיימו: "אם אתם לא רוצים בעיות, אל תחפשו מי עשה את זה". אני מאמינה שהוא ידע דברים שאסור היה לו לדעת, הוא היה עיתונאי, חכם, מעורב, עם גישה להרבה מידע, אולי בגלל זה רצחו אותו.
לא ביקרתי מעולם בקבר שלו, אבל אחיות שלי כן נסעו. לצערי, הן שכחו לקחת את הדבר החשוב ביותר- את הספר שלו. כשהן הגיעו, הטג'יקים כבר השתלטו על הבית. הן הצליחו להציל כמה תמונות ודברים בודדים שראו, וזהו. יום אחד אני רוצה לנסוע ולבקר את הקבר שלו. הוא היה אדם מיוחד, איש ישר עם נשמה גדולה. אני מתגעגעת אליו.
התאקלמות בישראל
כשהגעתי לארץ עבדתי בעבודות מזדמנות, אחת העבודות שעבדתי בהן ואני לא אשכח, הייתה כתופרת בקונפקציה, תפקיד מאוד טכני שבו עושים רק תפר אחד, כמו רובוט. אסור לדבר ואם רק הרמת את הראש- צועקים עלייך. החזקתי מעמד שם שלושה חודשים וברחתי.
הבנתי שזה לא יכול להמשיך ככה והלכתי ללשכת התעסוקה, הם הציעו לי להירשם ללימודים בשנקר, למדתי שם שנה, קיבלתי תעודה והתחלתי לעבוד כתופרת שמלות כלה.
עבדתי שם תקופה לא קצרה, אבל כשהבעלים סגר את העסק, אמרתי לעצמי: הגיע הזמן לפתוח עסק משלי. פתחתי חנות בגבעתיים, קניתי בובות, תפרתי שמלות ועשיתי הכל, שמלות כלה ותיקונים, עבדתי שם עשר שנים עד שנשחקתי. בדיוק בגיל 62 יצאתי לפנסיה מהעסק, אבל לא הפסקתי לעבוד.
המשכתי לתפור בבית עבור קהילה גדולה בבני ברק, קהילה חרדית שמתלבשת בלבוש מאוד שמרני. אני זוכרת איך כשהגעתי לשם לראשונה, הסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי: "וואו", מלא שכבות, עליונית, סינר וחצאית קפלים, אמרתי להן: "למה רק שחור? בואו נוסיף קצת צבע, אולי משהו נוצץ…" אבל הכל אסור אצלן. עם זאת, הן כל כך אוהבות את התורה ועושות הכל בשמחה. כל שנה שהייתי מגיעה לקחת מידות, אותה אישה הייתה שוב בהריון. הן היו קונות גלילים של 50-70 מטר בד, ואני הייתי תופרת לכל המשפחה בגדי שבת חגיגים באותו עיצוב, כאילו הם בדרך לאירוע. הייתי משתוממת איך יש להם כל כך הרבה כסף ללבוש ולהלביש ככה את כל הילדים?
לפעמים הן עוד מתקשרות לשאול לשלומי, אני זוכרת שהרבנית אמרה לי פעם בלחש: "גם אני בוכרית…" היו לה 14 ילדים, ולכל אחד מהם עשרה ילדים משלו. כולם מגובשים וחיים באחדות. אני לא מבינה איך הם מצליחים לנהל חיים כאלה, אבל יש להם שמחת חיים אמיתית. מהן למדתי שגם כשקשה צריך להיות בהודיה, העבודה איתם הייתה קשה מאוד אבל מלאה בסיפוק, ובגיל 72 הודעתי להם שאני מפסיקה.
לצאת לחופשי
בגיל 76, אני מרשה לעצמי סוף סוף לנוח וליהנות. אחרי שנים של עבודה קשה ימים ולילות בלי הפסקה, הקב"ה נותן לי עכשיו את ההזדמנות לנשום, להתרווח וליהנות מהחיים. אני משתתפת במועדון הנשים של בלה פולטוב, הולכות לקונצרטים, טיולים, חוגים, ספורט, שירה, אנגלית והרצאות, דברים שלא עשיתי כל חיי, בנוסף הכרתי הרבה חברות טובות ונחמדות. זה נותן לי ממש דחיפה לחיים, נותן טעם חדש לכל יום.
בנוסף, פעם בשבוע אני נוסעת לחולון לנכדים שלי. אני תמיד מביאה להם את האוכל שהם אוהבים, והכי חשוב- ספורט! בלי זה אי אפשר. אני כל הזמן מזכירה לעצמי: אני לא רוצה להיות סבתא עם מקל. אני שומרת על שיווי המשקל, מאמנת את עצמי כל יום, כי בגיל כזה אם נופלים זה כבר קשה לתיקון. אני עושה את זה גם בשביל הילדים שלי כדי שלא ידאגו לי, כדי שיראו אותי חזקה ויציבה.
דג קרפיון בוכרי מטוגן
מצרכים:
דג קרפיון גדול (חתוך לפרוסות עבות)
מלח
שמן לטיגון
ראש שום כתוש
צרור כוסברה קצוצה
אופן ההכנה:
מתבלים את פרוסות הדג במלח ומשאירים בצד ל-15–20 דקות.
שוטפים את הדג ומנגבים עם נייר סופג.
מחממים סיר רחב עם שמן עמוק, מטגנים את הדג עד להזהבה משני הצדדים ומניחים על נייר סופג.
הכנת הרוטב:
כותשים את השום, קוצצים את הכוסברה, מוסיפים כ-2 כוסות מים ומלח.
טובלים את הדגים בתוך הרוטב.
הגשה:
מסדרים את הדג בצלחת רחבה, יוצקים מעל את שארית הרוטב ומגישים! טעים גם קר!
בתאבון!
סרטון אופן ההכנה יעלה ביום חמישי ברשתות החברתיות של הקונגרס. חפשו: בוכרים.קום
