ה-1 בספטמבר בכפר סיטרין אינו עוד פתיחת שנה שגרתית. עבור שרה יאלנז'י, מנהלת הפנימייה בפרויקט 'יואל אור אבנר', מדובר בהתרגשות עמוקה שמתחדשת זו השנה העשירית ברציפות.
"כל שנה לפני פתיחת הלימודים אני שואלת את עצמי מה יהיה מיוחד הפעם, ושוב המוטיבציה מתפרצת", מספרת יאלנז'י. "מגיעים חניכים חדשים לצד ותיקים, וכל אחד מביא איתו סיפור אישי ועולם שלם. במסגרת הפרויקט שלנו אנחנו פותחים בפניהם דלת לצמיחה ולהתפתחות אישית, חברתית ורוחנית".
פרויקט 'יואל' קולט בני נוער מכל רחבי הארץ והעולם – בעיקר ממדינות חבר העמים, אך גם מגרמניה, מונטנגרו ומקומות נוספים. האתגר הראשוני מתחיל בשפה: רוסית, אוקראינית ועברית מתערבבות בין החדרים והמסדרונות, אך במהרה הופכות למרקם מגובש אחד.
["העבודה האינטנסיבית מתחילה כבר מהרגעים הראשונים", היא מדגישה. "זה הרבה מעבר להסתגלות טכנית לשגרה של פנימייה ובית ספר. העיקר הוא ללמד אותם לקבל את האחר ואת השונה, לחיות מתוך כבוד הדדי, ולחבר אותם למכנה המשותף העמוק ביותר שלנו – השורשים, הערכים והמסורת היהודית".
עבור יאלנז'י, החיבור לחניכים הוא אישי לחלוטין. כבוגרת מוסד 'בית חנה' בעיר דנייפר, היא חוותה את המסלול הזה בעצמה. "נכנסתי לפנימייה בגיל 14 ולא ידעתי שום דבר על יהדות", היא משחזרת בגילוי לב. "אני זוכרת היטב את ההלם הראשוני מהמפגש עם המושגים, השבתות והמנהגים. לכן, כשאני פוגשת כיום נער שמגיע ללא ידע בסיסי בא'-ב' או במושגי יסוד, אני מבינה בדיוק מה עובר עליו ואיך לתמוך בו".
ההשפעה החינוכית, מדגישה שרה, מהדהדת הרחק מעבר לגבולות הכפר: "החניכים שמגלים כאן את השבת, התפילה והחגים, חוזרים הביתה ומביאים את האור להורים ולסבים. פתאום עורכים קידוש בבית, פתאום מקימים סוכה. פרויקט 'יואל' הוא שרשרת חיה שעוברת מדור לדור; הם מגיעים מכל קצוות תבל, וכשהם מסיימים כאן – הם מפיצים את האור הזה בחזרה לעולם".
"השאיפה הגדולה שלי לשנה החדשה", מסכמת יאלנז'י, "היא שנצליח לאחד את כל החניכים יחד. שילמדו לכבד ולקבל זה את זה, יספגו את המסורת והערכים, וימשיכו להעביר אותם הלאה בגאווה".
