מאת: מערכת 'מנורה'
בירושלים של שנת 2026, בין הרכבות הקלות למגדלי המשרדים, קל לשכוח שמתחת לאספלט המודרני פועם דופק של דור אחר. דור שראה את המנדט הבריטי עוזב בעוצר, ששמע את שריקת הפגזים הירדניים בסמטאות, ושבנה מדינה מתוך אמונה פשוטה ועיקשת. לקראת חגיגות העצמאות ה-78, נפגשנו לשיחה מרתקת עם הרב שלום בביוף – ירושלמי בכל רמ"ח איבריו, שחייו שזורים בדברי הימים של הבירה.
"רחביה של הבוכרים"
"רחביה של הבוכרים"עבור הרב בביוף, שכונת הבוכרים של שנות ה-40 לא הייתה רק מקום מגורים, היא הייתה הלב הפועם של היישוב הישן. "אנחנו קראנו לה 'רחביה של הבוכרים'", הוא משחזר בערגה. "זו הייתה רחביה של אנשי מעלה, של אנשים עמידים לצד משפחות ברוכות ילדים שחיו בצמצום. אבל מה שהיה שם, והיום נדמה שחסר, זו אחוות הרעים האמיתית".
הוא מתאר מציאות שבה המושג "פרטיות" היה זר לחלוטין לרוח התקופה. "אף אחד לא נעל דלתות בשכונה. הכל היה פתוח. שכנה הייתה נכנסת לשכנה, לוקחת מה שהיא צריכה לבישול ומחזירה אחר כך. הייתה שמחת חיים, אהבה ורעות שהיית רואה בעיניים של האנשים. חיינו מהיד לפה, צעירים יצאו לעבוד בגיל 12 ו-14 כדי לעזור בפרנסת הבית, אבל אף אחד לא הרגיש מסכן. הייתה קהילה שערבה זה לזה". באותם ימים, ועד הבוכרים היה זה שדואג לנזקקים מכספי השכירויות בשכונה – רשת ביטחון חברתית שהקדימה את המדינה.
זיכרונות תחת אש: כדור בגרון בדרך לחמאה
סיפורו של הרב בביוף הוא סיפורו של עם ישראל השב לארצו. הוריו עלו לירושלים במסעות מפרכים – "על גמלים, דרך הודו וסוריה", דרך ייסורים שעיצבה את חוסנם. הוא עצמו נולד ב"הר הצופים הישן", והובא הביתה לשכונה בדיוק בערב פסח, כדי לחגוג את ליל הסדר הראשון שלו בבית.
כשפרצה מלחמת השחרור ב-1948, שכונת הבוכרים הפכה לחזית של ממש. "הירדנים צלפו עלינו מהגבעה שבה נמצאת היום שכונת מעלות דפנה", הוא מספר. "רחוב יחזקאל, שבו עמד החמאם הטורקי המפורסם, היה תחת אש תמידית. יום ולילה". הוא נזכר בטרגדיה מצמררת שחרוטה בזיכרונו עשרות שנים: "אבא של חבר שלי בסך הכל יצא לקנות חמאה של 'תנובה' בתוך השכונה. הייתה פרצה בין שני בתים, וצלף ירדני מהעיר העתיקה פגע בו בגרון. הוא נהרג במקום, בדרך לקניית מצרך בסיסי. המוות ארב בכל פינה".
למרות הפחד, למרות ששר האספקה דב יוסף חילק חצי כיכר לחם לנפש תחת הפגזים, הרב בביוף מדגיש את החוסן הנפשי שאפיין את הדור ההוא. "לא פחדנו. היה לנו אומץ טבעי. היום כולם רצים לממ"דים – וזה חשוב להיזהר – אבל המנטליות שלנו הייתה אחרת. ישבנו בפרוזדורים של בתי האבן בנחת, סבלנו מהמצוקה אבל לא מהבהלה. יהודי לא צריך לפחד, כך גדלנו".
בין מלאכים לבני אדם
הרב בביוף אינו חוסך את שבט ביקורתו מהשינויים שעברו על החברה הישראלית. "היום הגבולות נפרצו. אנשים לא מכבדים אחד את השני, לא מכבדים רבנים, אפילו לא את האוכל שהם אוכלים. פעם, העושר לא הפריד בינינו, כי הוא כמעט לא היה קיים. היום, כפי שאומרים, העושר שמור לבעליו לרעתו – אנשים שהיו פעם במצוקה והיום הם עשירים, לפעמים אפילו לא אומרים שלום לשכן ברחוב".
הוא משתף בסיפור פסיכולוגי עמוק על בעל תוקע שהיה רועד לפני התקיעות מרוב פחד מהקהל, עד שסבו של הרב, בעל ה"מזרח חזקיה", הסביר לו שהמלאכים הם אלו שבאים לקבל את התקיעות, ומהם יש לירוא. "אנשים היום לא מבינים את המשמעות של 'לחיות'", הוא אומר בטון חד. "אנחנו צריך ללמוד מחדש איך להיות חברים, איך להיות אדם לעמלו".
מילה של תקווה לשנת ה-78
לקראת סיום הראיון, כשאנו עומדים בפתחה של השנה ה-78 למדינת ישראל, הרב בביוף מבקש להעביר מסר של עוצמה. "אל תפחדו מאף אחד. אנחנו עם נצחי. מי שיגמור את הקריירה שלו זה המדינות שמסביב, לא אנחנו". הוא נזכר איך ראה את השאה הפרסי מבקר בירושלים בבית הכנסת היזדים בשנת 1952, ואיך העולם השתנה מאז. "אנחנו נמצאים בתקופה של אחרית הימים, בדרך לגאולה שלמה. המסר שלי פשוט: תכניסו חוסן בלב. אל תוותרו על אף שטח, כי כשמוותרים על שטח שהאויב לוטש אליו עיניים, מפסידים את הבית".
הרב שלום בביוף, עם החיוך הנצחי והמבט הירושלמי החם, משאיר אותנו עם תובנה אחת פשוטה: העצמאות שלנו אינה נשענת רק על מערכות הגנה, אלא על אותה אחוות רעים ישנה מסמטאות הבוכרים, ועל הידיעה העמוקה שיהודי, בארצו שלו, לעולם אינו צריך לפחד.
בברכת יום עצמאות שמח וגאולה שלמה לכל בית ישראל!
