מאחורי תעודות ההצטיינות שמוענקות במלחמה הנוכחית, מסתתרים סיפורי גבורה והקרבה בלתי נתפסים של אנשים שהשאירו את חייהם מאחור. אחד הבולטים שבהם הוא אבי בנגייב (33), נשוי ואב לשלושה, שבחייו האזרחיים עובד כמבנאי מטוסים בתעשייה האווירית. מאז בוקר השביעי באוקטובר, בנגייב משרת ברצף, למעלה מ-400 ימים, כנהג אמבולנס וחובש במערך האגד הלוגיסטי המטכ"לי. השבוע, על פועלו יוצא הדופן, הוא זכה באות הצטיינות רשמי.
רשימת המשימות שהובילה לבחירתו של בנגייב כמצטיין ארוכה ומצמררת. הוא לקח חלק בליבת המבצעים הרגישים ביותר: החל ממלאכת הקודש של זיהוי הגופות במחנה שורה בימים הראשונים, דרך פינויים מוסקים ורכובים של פצועים תחת אש ברצועת עזה ובשומרון, ועד להבאת חטופים שחזרו מהשבי לבתי החולים. גם במבצע האחרון של השבת החטופים ("מבצע ארנון"), תפס בנגייב כוננות מבצעית קריטית בבור בקריה.
ועדת ההצטיינות לא בחנה רק את הפעילות המבצעית, אלא גם את הערכיות והרעות שהפגין בשטח. בנגייב מספק הצצה לפסיפס האנושי הייחודי של המצטיינים באמבולנס שלו, שם קרסו כל המחיצות המגזריות: "היה איתנו בשטח רופא חרדי פנתר מרמב"ם, שבקהילה שלו בכלל לא מספר שהוא בצבא כדי שילדיו יישארו במוסדות", משתף בנגייב. "כשהוא היה מטפל בפצועים ומעניק מנות דם תחת אש, אני הייתי מאבטח אותו ושומר עליו עם הנשק. הייתי אומר לו: 'בוא'נה, הצלת פה חיים עכשיו!', והוא ענה: 'איך אספר להם שהלכתי לצבא?'. שם הבנתי שאחרי השביעי באוקטובר אין יותר מגזרים – האחווה הזו היא שמנצחת".
המעמד המרגש ביותר עבורו היה הטקס הרשמי, בו נכחו אשתו, אמו ושלושת ילדיו, ששילמו את מחיר ההיעדרות הממושך. "הבן הגדול שלי נכנס לכיתה א' בשביעי באוקטובר, והיום הוא כבר בכיתה ג'", הוא מספר. האות שקיבל היווה עבור המשפחה סגירת מעגל מטלטלת. "כשהילדים ראו את הטקס ואמרו לי 'אבא, אני רוצה להיות כמוך כשאגדל' – פשוט נמסתי. כל העומס של 400 הימים נעלם ברגע".
בנגייב, שמחזיק כבר בצו מילואים הבא לגזרת לבנון, מדגיש כי אות ההצטיינות שייך לכל מי שנמצא איתו בחזית, ומסכם באופטימיות: "פשוט צריך לדעת איך לתפוס את המציאות הזו ביחד. בסוף, האחדות שלנו בשטח היא הסיפור האמיתי".
