אמא שלי, שגם היא אחות במקצועה, נתנה לי להבין כבר מגיל קטן "שאחיות תמיד צריך", וזה מקצוע מתבקש, משתלם ובעיקר נחוץ, בעקבות כך בחרתי בדרך הזו
פעם אחת בעבודה, ביום רגיל לחלוטין, בתוך עומס של ישיבות, נתונים ופרויקטים, מטופל ניגש אליי ואמר משפט פשוט: "בזכותך החיים שלי נראים אחרת", באותו רגע הכל נעצר. כל השעות שהושקעו בכתיבת נהלים, בהדרכות, במעקב אחרי נתונים, קיבלו משמעות אחרת. הבנתי שהשינוי לא נמדד רק בגרפים או בדוחות, אלא בחיים של אנשים אמיתיים
המשמעות – לדעת שכל פעולה, גם אם קטנה, יכולה להציל חיים, להפחית סבל או להחזיר למישהו חיוך. הידיעה הזאת הופכת את הקושי לדרך עם מטרה. והשליחות – ההבנה שבחרת במקצוע שהוא לא רק עבודה אלא שליחות, להיות שם בשביל מי שלא תמיד יכול להיות שם בשביל עצמו
לפני שהחלה המלחמה, בחרתי להתנדב בעמותת "לביאות", מקלט לנשים מוכות. המקום היה לשלוש נשים, כל אחת עם ילדיה. הייתי מגיעה בין פעם לפעמיים בשבוע, לפי הביקוש, ועוזרת להן עם הילדים, מקשיבה להן, לחוויות הקשות שלהן ועוטפת אותן בחיבוק חם ואוהב.
באחד הימים של אוגוסט, קניתי את כל המצרכים וערכנו הפרשת חלה ביחד. הצטרפו אלינו עוד נשים ומתנדבות, היה מרגש, מחמם את הלב ובעיקר-מחבר
אחיות ובכלל תחום הסיעוד זה מקצוע שיש לו יכולת לריפוי הדדי, משהו גם בך מתרפא. אני לומדת על עוצמה, תקווה ועל משמעות וזה ממלא אותי בחזרה. השגרה קשוחה אבל היא מורכבת מהרבה מאוד רגעים קטנים וחשובים כאלו
לדור הבא של האחים והאחיות הייתי רוצה להעביר ולהנחיל ערכים ותכונות של חמלה, אמפתיה, הקשבה והמון חוסן פנימי. זה נדרש
