יום ראשון 21 לספטמבר כ"ח אלול
הבוקר התחיל בהתרגשות שקטה. אותה תחושת רטט מוכרת שמלווה אותי בכל שנה, כשאני נפרד מהשגרה ויוצא למסע לסמרקנד. שישה חגים רצופים כבר שאני טס לשם, ועדיין הלב מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. במזוודה בגדים, טלית ותפילין, ועשרה סטים של ארבעת המינים לקהילות סמרקנד, בוכרה, טשקנט, קוקנד ופרגנה, וגם כמה תשמישי קדושה שרכשתי עבור הקהילה המקומית, אבל מעבר לכל אלה, אני מרגיש שאני נושא איתי משהו גדול יותר.
בדרך לשדה התעופה היה רגע של שקט. ניסיתי לחשוב למה אני חוזר לשם שנה אחרי שנה. אולי כי שם, בלב עיר מוסלמית עתיקה, בין סמטאות האבן והבתים הנמוכים, אני מוצא את היהדות שלי בצורה הכי טהורה. בלי רעש, בלי לחץ, רק אמונה פשוטה וחום אנושי.
עם הנחיתה בסמרקנד קיבל את פניי מר אליה מלוג’אנוב, נשיא הקהילה הצעיר והנמרץ, וביחד אנחנו מגיעים למלון דרכים שבשכונת 'מחלה' – רובע היהודים הישן, שעדיין נושא את ניחוח ההיסטוריה שלו בכל פינה.
יום שני ערב ראש השנה.
ערב ראש השנה, רגע של התכנסות.
בזמן שאני מתארגן לקראת החג, אני שומע דפיקות בדלת, אבל לא דפיקות רגילות אלא כאילו מישהו דופק עם מקל. אני פותח את הדלת, ומולי עומד איש זקן עם סבר פנים חתומות ומקל הליכה בידו. הוא שואל ברוסית אם אני דובר את השפה, אני מחייך ועונה לו: “לא רוסית, בוכרית”. עיניו נדלקות. “אה בוכרית” הוא קורא בשמחה, “בוא, נשב קצת לדבר".
יצאנו אל החצר הפנימית. מי שמכיר את סמרקנד, הבתים כאן בנויים בצורת ריבוע, ובמרכזם חצר רחבה עם עצי גפן ועצי פרי, ישבנו שם, אני והוא ותה ירוק.
תוך כדי השיחה מסתבר שהזקן הוא אביו של בעל המלון, והוא גר איתם באותו בית. ואז אני מגלה דבר מרגש, הבית הזה היה פעם ביתו של הרב חזקיהו קייקוב, ממש מול בית הכנסת “גומבז”. ישבנו שם שעה ארוכה, מדברים על הימים ההם על הקהילה שהייתה כאן, על הזיכרונות שנשמרים בלב כמו אבנים יקרות.
הרחובות ברובע היהודי שקטים, וריח המאפים הבוכריים מתערבב באוויר עם ניחוח הזמן.
נכנסתי לבית הכנסת גומבז, בית כנסת בן 150 שנה שהוכר כאתר מורשת באוזבקיסטן. הבניין העתיק עומד במלא הדרו, וכל אבן בו זועקת מסירות נפש ואהבה לבורא.
עם כניסתי, קידמו את פניי אנשי הקהילה, פנים מוכרות וחמות אלה שאני פוגש שנה אחר שנה. בכל חיבוק מהם אני מרגיש כמו אח אובד שחוזר לביתו.
לפני תחילת התפילה, קיימנו יחד את טקס התרת הנדרים.
עמדתי במרכז והסברתי להם שוב, כמו בכל שנה, מהי התרת נדרים ומה משמעותה- האפשרות לפתוח את השנה בלב נקי, משוחררים מהתחייבויות ישנות שלקחנו על עצמנו, מספקות ומכאב.
הם הקשיבו בדריכות. ראיתי בעיניים שלהם התרגשות אמיתית, חרטה שקטה, אולי גם תקווה לתקן. היה שם רגע טהור של תשובה פנימית.
לאחר מכן התחלנו את תפילת ערב ראש השנה, בפיוטים ובנוסח הבוכרי האותנטי. הצלילים המוכרים והמנגינות העתיקות מילאו את חלל בית הכנסת.
הימים שבין ראש השנה ליום כיפור עברו בתחושת התעלות מיוחדת. כל יום היה בסמרקנד מנין לסליחות ותפילת שחרית, מי היה מאמין. ואני מרגיש כמו מסע בזמן אל תקופה שבה האמונה הייתה פשוטה ואמיצה.
בוקר יום רביעי ערב יום הכיפורים.
הקהילה התכנסה לחצר בית הכנסת גומבז, ושם קיימנו את מנהג הכפרות בכסף. כל אחד אחז בידו סכום סמלי, סובב מעל ראשו ואמר את המילים העתיקות: “זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי…”
לאחר מכן קיימנו גם את מנהג המלקות, זהו רגע משעשע שגורם לכל אחד להרהר בעצמו על מנהג שנשמר כאן מדור לדור. אני עצמי התרגשתי בכל פעם מחדש, לראות איך הם ניגשים למנהג הזה בפשטות ובתמימות.
כששקעה השמש והעיר עטתה עליה שקט קדוש, נכנסנו כולנו לבית הכנסת לתפילת “כל נדרי”.
האולם העתיק התמלא ביהודים מכל רחבי העולם, בליל של שפות ממלא את בית הכנסת, מצד אחד מאור, גיא ויאיר דוברי עברית, ריצ'ארד מאוסטרליה, סת' מלונדון, ודני מקיבוץ בארי- יהודי מבוגר שמטייל בכל העולם ותמיד ביום כיפור מתייצב בבית כנסת היכן שהוא נמצא. דני ביקש לשתף את הקהל על חברו הטוב שגופתו נחטפה לעזה, וביקש בדמעות שנתפלל עבור כל החטופים. הבטתי בעיניי הקהל וראיתי דמעות בזוויות העיניים, נשימות עצורות, ידיים שלובות. לא היה שם חיץ בין אדם לאדם, רק נשמה אחת גדולה, של קהילה שממשיכה להאיר למרות המרחק, למרות השנים.
יצאתי מבית הכנסת מאוחר בלילה. הרוח הקרירה של סמרקנד נגעה בי, והשקט עטף את הרחובות. חשבתי לעצמי, כמה כוח יש בקהילה קטנה שכזו, רחוקה כל כך מהעולם היהודי הגדול, ובכל זאת מחוברת אליו בחוט בלתי נראה של אמונה.
ברצוני להודות לכל התומכים ובראשם נשיא הקונגרס מר לב לבייב, מנכ"ל הקונגרס הרב יהודה בלוי, הרב זלמן זבולונוב והרב איציק וולוביק, שמאפשרים שנה אחרי שנה את השליחות הכה חשובה ונחוצה בעיר סמרקנד.
