מסע המגילה הגדול
עבור הרב בבייב, חג הפורים הוא בעיקר מרוץ נגד הזמן והמרחקים העצומים. "ביום ראשון אני מתחיל את המסע שלי", הוא מספר בהתרגשות, "אני יוצא לקרוא את המגילה בסמרקנד ומשם ממשיך לטשקנט, אם יזמינו אותי גם לבוכרה – אני אגיע. היעד שלי הוא שלא יישאר יהודי אחד באוזבקיסטן שלא ישמע את קריאת המגילה כהלכתה".
הקהילה המקומית, למרות היותה קטנה יחסית בערים מסוימות, שומרת על חיוניות מופלאה. "בכל קריאה מתאספים לפחות 30 אנשים, ולפעמים הרבה יותר", מתאר הרב, "בטשקנט פועלים שני בתי כנסת מרכזיים, שהופכים בפורים למוקד של עוצמה יהודית. אנשים באים בכל יום לתפילה, אבל בפורים יש הרגשה של התעלות מיוחדת במינה".
הטעמים של בוכרה: "קולצ׳קאני" במקום אוזני המן
כשמדברים על סעודת הפורים באוזבקיסטן, אי אפשר להתעלם מהניחוחות האותנטיים. בעוד שבעולם המערבי שולטים 'אוזני המן', בשולחן הבוכרי המלכה היא הקולצ׳קאני
"מדובר במאפה מסורתי מבצק ייחודי", מסביר הרב בבייב. "אנחנו מכינים כמה סוגים – חלקם מלוחים וחלקם מתוקים, ממש כמו אוזני המן בגרסה המקומית שלנו. אני באופן אישי דואג להכין יין ביתי ולחלק אותו יחד עם המאפים לכל חברי הקהילה. השמחה הזו, של נתינה ושל משלוח מנות בתוך הקהילה, היא הדבק שמחזיק אותנו".
אמונה בלב המדבר
השיא של החג הוא סעודת הפורים הקהילתית. הרב בבייב מדגיש כי לא מדובר רק בארוחה, אלא במפגש של אחדות וערבות הדדית: "אנחנו עורכים סעודות גדולות, מחלקים אוכל לנזקקים, ודואגים שכל יהודי, גם מי שנמצא במקומות רחוקים ב'דרארשים' (בדרכים), ירגיש חלק מהעם היהודי. פורים באוזבקיסטן הוא הוכחה לכך שהמסורת שלנו חזקה מכל מרחק גיאוגרפי".
למרות הקשיים והמרחק מישראל, בקהילה היהודית באוזבקיסטן מבהירים כי הלב פועם יחד עם העם היהודי כולו: "השמחה שלנו היא התשובה הכי טובה לכל קושי", מסכם הרב בבייב, "אנחנו כאן, ממשיכים את דרך האבות בגאווה גדולה".
