מאת: לאוניד אלעזרוב
עבור קהילת יהודי בוכרה, יום הולדת שבעים ללא משתה מפואר, מנגינות מסורתיות ומאות מוזמנים נחשב כמעט לחריגה מהנורמה החברתית. אלא שאברהם טולמסוב, מענקי הזמר והפולקלור הבוכרי בעשורים האחרונים, בחר לציין את התאריך העגול בדרך שונה לחלוטין: בלי במות הוקרה, בלי נאומים חגיגיים ובלי חגיגות יובל. מאחורי הסירוב הבלתי שגרתי עומדת תפיסת עולם נוקבת של אמן שרואה את מפעל חייו עומד בפני שוקת שבורה. מבחינתו, אין זו העת לחלוקת תארים ולסיכומים נוסטלגיים, אלא שעת חירום תרבותית המחייבת התגייסות כוללת למען הצלת המורשת המוזיקלית והלשונית של העדה.
ילדותו של טולמסוב בסמרקנד עיצבה את דמותו המוזיקלית והאישית. הוא גדל בבית רחב ידיים שבו חיו יחד שנים-עשר ילדים – עשרה אחים ביולוגיים, שניים מאומצים ובהם ילדה מוסלמית – בלב ליבו של הרובע היהודי בעיר. הרחוב כולו שימש כחממה אמנותית חסרת תקדים: שכניו היו גדולי המבצעים של המוזיקה המסורתית, ובהם גבריאל מולוקנדוב, אביו גבריאל טולמסוב, דודו מיכאל טולמסוב, ישראל טולמסוב ואבנר ברייב. בין קירות הבתים התנהלו חזרות בלתי פוסקות, ומכל רחבי האזור נהרו להזמין את אמני הרובע לשמחות ולחתונות. סביבה זו היוותה עבורו את בית הספר האמיתי לצלילי הששמקאם ולשירה השורשית, הרבה מעבר לכל מוסד אקדמי רשמי.
הניסיון לרכוש השכלה פורמלית במכללה המקומית למוזיקה הסתיים בטונים צורמים. ועדת הקבלה דחתה אותו תחילה בטענה שאינו ניחן בשמיעה מוזיקלית, ורק בעקבות התערבות נמרצת של בן דודו, רפאל טולמסוב, נאות המוסד לקבלו – אך ייעד אותו לנגינה על כלי נשיפה בס (טובה). לאחר חצי שנה של אימונים מפרכים הבין טולמסוב כי קולו וייעודו מצויים על הבמות החיות ובקרב הקהל, עזב את הלימודים ללא תעודה ויצא לדרך עצמאית שהפכה אותו במהרה לאחד המבצעים המבוקשים והרווחיים ביותר במרחב הבוכרי.
תקופת פעילותו בברית המועצות לוותה גם במאבקים חריפים על עצמאותו האמנותית. בשיאה של תקופת ה"פרסטרויקה", ערב סדרת הופעות סולד-אאוט בסמרקנד, זומן טולמסוב למשרדי הקג"ב. החוקרים דרשו ממנו להוריד באופן דרסטי את מחירי הכרטיסים מ-25 רובלים לשלושה רובלים בלבד, ואיימו בביטול האירועים. טולמסוב סירב להיכנע לתכתיבים. בעזרת קשריו עם הגנרל דוד דרגונסקי במוסקבה, שהפעיל לחץ ישיר על הדרגים הבכירים ברפובליקה, נאלצו אנשי הביטחון המקומיים לסגת מדרישתם ולאפשר את קיום המופעים. טולמסוב קיים שישה קונצרטים רצופים בהצלחה כבירה ותרם את כל רווחיהם לבית יתומים מקומי – מהלך שהבהיר לשלטונות כי מניעיו אינם כלכליים, אלא מאבק בלתי מתפשר על כבודו וחירותו של האמן, ובמקביל חתם סופית את החלטתו לעלות לישראל.
עם זאת, את דאגתו העיקרית כיום מפנה טולמסוב לעתיד הדור הצעיר בישראל ובתפוצות. למרות ההתפתחות המרשימה של מוסדות החינוך והדת בקהילה, הוא מזהיר מפני נתק מוחלט של בני הנוער משפת אבותיהם ומהתרבות הייחודית של יהדות בוכרה. לטענתו, הפסטיבלים והקונצרטים התקופתיים אינם מספקים מענה אמיתי, שכן הם יוצרים התרגשות רגעית שמתפוגגת למחרת. לשיטתו, ללא הקמת מסגרות קבועות – כגון תיאטרון לאומי, אולפני יצירה, תחנת רדיו ייעודית ושילוב לימודי שפה ומוזיקה בבתי הספר – עלולה הקהילה לאבד את זהותה המובחנת בתוך דור אחד בלבד.
כדי להוציא לפועל חזון זה, תולה טולמסוב את עיקר יהבו בהנהגה הקהילתית ובראשה נשיא קונגרס יהודי בוכרה העולמי, מר לב לבייב. טולמסוב מציין כי מערך המוסדות שבנה לבייב מהווה בסיס איתן, אך הגיעה העת להרחיבו באופן ממוסד גם לתחומי התרבות, התיאטרון והמוזיקה, כפי שנעשה בעבר בתיאטרון של בוריס נמטייב. לצד זאת, הוא קורא לגיוס תמיכה ממשלתית ומוניציפלית, ומציין לשבח את פעילותה של סגנית ראש עיריית אור יהודה, ז'אנה כהן, המסייעת בפתיחת דלתות בתי הספר בעיר למיזמים תרבותיים עבור תלמידים.
מבחינת טולמסוב, המפתח לשימור המורשת טמון ביכולת לעורר עניין אותנטי בקרב הילדים באמצעות חוגים, סדנאות ומפגש ישיר עם היופי שבפולקלור. הוא מבהיר כי אינו מביט לאחור בצער על דרכו המקצועית, ומדגיש כי ימשיך לפעול למען הציבור ולמען המטרות הקהילתיות כל עוד כוחו במותניו.
