במשך שמונה מאות ושלושים שנה ניצב בלב ירושלים מבנה מפואר ורם מעלה, ששימש כנקודת המפגש והחיבור האולטימטיבית בין שמיים לארץ. חשיבותו של בית המקדש במערכת היחסים שבין האדם לבוראו הייתה כה עצומה, עד כי קיומן של שתי שלישיות מכלל מצוות התורה תלוי באופן ישיר בעמידתו על תלו. חורבנו של המקדש נותר הטרגדיה הגדולה והמשמעותית ביותר בתולדות העם היהודי, ואילו שיקומו העתידי מסמל עבורנו את הגאולה השלמה – אותה נקודה שבה תחזור ההרמוניה המושלמת לעולם שנברא על ידי הבורא, ותחודש השכינה בין אלוהים לברואיו. מדי שנה, במהלך שלושת השבועות שבין ימי התענית של שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, תקופה המכונה "בין המצרים", אנו מציינים אבל לאומי עמוק על אובדן הבית ועל הגלות הפיזית והרוחנית שבה אנו שרויים עד עצם היום הזה.
ציר האסונות ההיסטורי של האומה החל ב-17 בתמוז, יום שבו התרחשו חמישה אירועים קשים ומטלטלים לאורך הדורות. ביום זה נשברו הלוחות על ידי משה רבינו; בוטל קורבן התמיד במקדש; נפרצו חומותיה של ירושלים; נשרף ספר תורה בפומבי על ידי המצביא הרומי אפוסטמוס; והועמד פסל בהיכל המקדש. האסון המכונן הראשון התרחש בשנת 2448 לבריאת העולם, כאשר שבועות ספורים בלבד לאחר מעמד הר סיני המפואר ויציאת מצרים, חטאו בני ישראל בעגל הזהב. כשירד משה מההר וראה את העם חוגג סביב הפסל, שיבר את לוחות הברית בתחתית ההר. אף על פי שמשה הצליח בהמשך להשיג מחילה וסליחה על החטא, היום עצמו נותר כנקודת שבר היסטורית. טרגדיה לאומית נוספת, שהוסיפה שמן למדורת הדורות, התרחשה שנה לאחר מכן בעקבות חטא המרגלים. בני ישראל, שמאסו בארץ המובטחת, בכו בליל תשעה באב בבכיית שווא של פחד וייאוש, ובתגובה קבע הקדוש ברוך הוא כי לילה זה יהפוך ליום אבל קבוע ובכייה לדורות.
מאות שנים לאחר מכן, עמד בית המקדש הראשון, שנבנה בידי שלמה המלך, במשך כארבע מאות שנה כמרכז הרוחני והפוליטי של העם. חורבנו המר של הבית הראשון נגרם בשל שלושה חטאים חמורים מאין כמוהם שפשטו בחברה באותם ימים: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. בשנת 3336 לבריאת העולם הוטל מצור כבד על ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ובשנת 3338, ביום תשעה באב, נחרב הבית לחלוטין והחל גלות בבל הממושכת. עם השיבה מהגלות והקמת בית שני, זכה העם שוב למרכז רוחני שעמד על תלו למעלה מארבע מאות שנה. הדור ההוא היה נקי לחלוטין משלושת החטאים החמורים שאפיינו את ימי הבית הראשון; הם עסקו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים, אך לקו במחלה חברתית קשה וקטלנית לא פחות: שנאת חינם קיצונית ופילוג פנימי עמוק.
השנאה העיוורת הזו פילגה את החברה מבפנים והובילה למלחמות אחים אכזריות בתוך ירושלים הנצורה, בעוד האויב הרומי ממתין מחוץ לחומות. המאבקים הפנימיים היו כה קשים עד כי המורדים שרפו את מחסני המזון של עצמם, דבר שהביא לרעב קטסטרופלי בעיר. בשבעה עשר בתמוז נפרצו חומות ירושלים, ובתשעה באב בשנת 3829 לבריאת העולם (69 לספירה) עלה בית המקדש השני באש ונחרב כליל. עשרות שנים לאחר מכן, באותו התאריך בדיוק בשנת 3893 לבריאת העולם (133 לספירה), נפלה מצודת ביתר, מעוזם האחרון של לוחמי בר כוכבא, וירושלים נחרשה כליל על ידי הרומאים כסמל למחיקת הריבונות היהודית. הזיכרון של אירועים היסטוריים אלו אינו נועד לייצר עצב עקר או שקיעה בעבר הרחוק. מטרתם של ימי האבל היא לעורר אותנו לחשבון נפש עמוק, להבין את השורש החברתי שגרם לחורבן וליישם את הלקח בחיינו הפרטיים והלאומיים כיום. המשוואה ההיסטורית נותרה חדה וברורה: החומות שנפלו בשל שנאת חינם ומלחמות אחים, ייבנו מחדש אך ורק בכוחה של אהבת חינם, ערבות הדדית ואחדות אמיתית.
