ד"ר גיורא פוזיילוב
השכונה היהודית (המַחְלַה) בסמרקנד נחלקה לתריסר חלקים (שכונות משנה) שנקראו בשם גוזארים.
ארבעה חלקים (גוזארים) נמנו על החלק העליון של השכונה שנקרא בשם מחלה בוֹלוֹ, והם סבבו סביב בית הכנסת הגדול. בחלק זה נבנו בתים מפוארים על ידי עשירי הקהילה. הבתים נבנו בסגנון אירופאי ובין המשפחות הבונות נמנו המשפחות: אברהמוב, יצחקוב, כלנטרוב, לויוב, פוזיילוב, פנחסוב ואחרות.
בחלק התחתון – מחלה אפוֹיוֹן, נמנו שמונה החלקים הנותרים. באזור זה התגוררו משפחות בעלות הכנסה נמוכה יותר. כאן גם היו השוק ובתי המלאכה.
איכות הבנייה
בתחילה, הבנייה הייתה מחימר (חומר), ומאוחר יותר החלו המוסלמים לבנות את בתיהם מקורות עץ (קַרַקַס), שחללם מולא בלבני חמרה וטויח בטיח עבה מעורב בתבן. קירות הבתים היו עבים (כ-70 ס"מ עוביים), ושיטת הבנייה כתרמוס, עם רווח אויר באמצע שנועד לשמור על בידוד טוב, כדי שלא יהיה קר בחורף וחם בקיץ. הבתים לא נבנו על ידי מהנדסים או ארכיטקטים, אלא על ידי נגרים מקצועיים, שהיו בקיאים בבניית בתים אלה. עד סוף המאה הי"ח הבתים נבנו מקורות עץ שהונחו על יסוד אבן, ואת החלל בין הקורות מילאו בלבנים מחמרה, ולבסוף טויחו הקירות בטיח עבה מעורב בתבן לחיזוק. על הקירות הפנימיים תלו יריעות סוזני או שטיחים צבעוניים, שתרמו לחימום הבית. חזיתות הבתים נבנו בשולי סמטאות צרות, כשחומה גבוהה מקיפה את החצר ושער כניסה מזרחי טיפוסי מוביל אליה. במחלה בסמרקנד ובבוכרה הייתה צפיפות רבה.
לאחר הכיבוש הרוסי בשנת תרכ"ח (1868), הושווה מעמדם המשפטי של היהודים לזה של המוסלמים. היהודים האמידים יכלו לרכוש קרקעות ובתים, והם אכן מימשו את האפשרות שניתנה להם.
באותה עת החלו לבנות באבן אדומה ובחומרים נוספים: בעץ, בזכוכית, בברזל, בגגות רעפים ובחומרים נוספים.
בעקבות השגשוג הכלכלי וההתעשרות של משפחות יהודיות במחלה, החלו כמה מהן ביוזמה של בניית בתי מידות סמוך למחלה. אחר כך החלו לרכוש קרקעות ולבנות בתים או לרכשם מוכנים גם בחלק הרוסי החדש (רוסקו סמרקנד, נקרא גם בשם "נובי גורוד" – "העיר החדשה"), שם התרכזו מוסדות השלטון הרוסי ומפקדות הצבא.
המשפחות המבוססות בנו בתים סביב המחלה, הבתים המפוארים שינו את פני השכונה, הם נבנו מלבנים אדומות, גגותיהם מברזל, רצפתם וחלונותיהם מעץ.
כבר בשנות ה-70 של המאה הי"ט ביקשו בנימין אברהמוף ורפאל אליאסוף לבנות ברובע הרוסי של העיר. הללו היו בעלי היקבים ובתי החרושת למשקאות חריפים.
בחלק הרוסי של העיר
בני משפחת אברהמוב, שהיו בעליהם של כמה בתים בשכונה היהודית, רכשו קרקעות ובתים גם בעיר החדשה. בתחילה היו אלה בנימין ויצחק אברהמוף שרכשו בתים ברחוב קאופמנסקי (עתה זהו רחוב מוסטקליק, שפירושו באוזבקית "עצמאות"), וברחוב קטה קורגן (עתה שמו אולג-בק). מאוחר יותר רכש פנחס אברהמוב כמה בתים בפינת הרחובות קטה קורגן, צריבסקי (עתה שמו קוש-גרי) וברחוב נקולייבסקי (עתה שמו רשידוב).
כמה בתים בחלק הרוסי של העיר היו שייכים למשפחת האחים רפאל, מירזא וידידיה אליאסוף בעלת היקב. בתיהם היו ברחובות רשידוב, פירדוסי וקוש-גרי.
לחאג'י ידידיה אליאסוף היה בית מפואר שנמצא בתחילת רחוב מוסתקליק. הבית היה מול ארמון המושל, ועתה הוא מהבתים היפים ביותר ברחוב סמרקנד.
הרצון לצאת מן המחלה הצפופה ולהתגורר בבתים רחבי ידיים עם חצרות גדולות, הביא יותר ויותר יהודים ומוסלמים לצאת משכונותיהם ולרכוש בתים בחלק הרוסי של סמרקנד.
בשנת תרנ"ד (1894), 22% מן הבתים בעיר החדשה היו בבעלות יהודית ומוסלמית בחלוקה זו: 14% שהם 48 בתים, בבעלות יהודית (כולל מעט יהודים אשכנזים), ו-8% בבעלות מוסלמית. באותה עת היו במחלה 300 בתים בבעלות יהודית.
על שלוש עשרה המשפחות היהודיות שהחזיקו בתים בחלק הרוסי של סמרקנד בשנת תרנ"ד (1894) נמנו: משפחת משהיוב – שבעה בתים; מולקנדוף, פוזיילוף ואברהמוב – שלשה בתים כל אחת; כלנטרוב, קנדינוף, פנחסוף אליאסוף ואמינוב – שני בתים כל אחת; אלייאב, לויוף, עקילוב, פאזילוף – בית אחד לכל משפחה.
חלק גדול מבין היהודים והמוסלמים בנו בתים להשכרה לאוכלוסיה הרוסית, כאשר הם המשיכו להתגורר במחלה היהודית או בקרבתה. חלק מן היהודים לא עסקו בבניית בתים אלא רכשו אותם מוכנים.
למרות החוקים המגבילים את היהודים לרכוש בתים בחלק הרוסי של העיר, כמות הבתים בבעלות יהודית הלכה וגדלה, ופעמיים, בשנת תרס"ט (1909) ובשנת תרע"ו (1916) גירשו את היהודים בכח אל מחוץ לגבולות העיר החדשה. אולם ההגבלות לא פגעו בסוחרים היהודים ובעשירים.
בשנת תרע"ו (1916) היו כבר ליהודים בעיר החדשה כתשעים בתים. דבר שעורר עליהם את חמת השלטון הרוסי האנטישמי.
החרמת הבתים בעיר החדשה
ערב המהפכה הבולשביקית היו בסמרקנד כ-12,000 תושבים יהודים, חמישית מהם התגוררו בחלק החדש של העיר. לאחר המהפכה נקבע שבתים מובחרים ששווים יותר מ-10,000 רובל, על פי הערכה של שנת תרע"ד (1914), יוחרמו לטובת השלטון הבולשביקי. כמובן שגזירה זו המעיטה במספר היהודים המתגוררים בעיר החדשה, ואותם שבתיהם הוחרמו עברו להתגורר אצל קרוביהם במחלה. עד שבשנת תרפ"ה (1925) נותרו בעיר החדשה לא יותר מ-1,000 יהודים.
מבנה הבית ותשמישיו
רוב הבתים היו בני קומה אחת, אם כי תקרתם היתה גבוהה. אשרוב מספר בספרו 'מסמרקנד עד פתח תקווה', שבתי היהודים הגיעו לגובה של שמונה מטר. בקיר הפונה לרחוב לא היה חלון, תריס או אשנב כלשהו מחשש משודדים. לכל בית היו חדרים לימי הקיץ וחדרים לימי החורף, ובכל בית היה חדר אורחים גדול לעריכת מסיבות, חתונות, אזכרות ואירועים משפחתיים שנערכו ברוב עם.
הבתים היו בנויים סביב חצר, כאשר אל תוך החצר הרחבה מוביל שער/פתח קטן יחסית. בימות הקיץ כל הפעילות המשפחתית נעשתה בחצר, בה גם היתה חלקה המיועדת לבהמות, חיות ועופות בית. בכמחצית מן הבתים נמצא בחצר בור מים בעומק של 50-30 מטר. מלבד בורות המים הפרטיים, נמצאו בשכונה כמה בריכות מים גדולות, מהן קיבלו תושבי השכונה את אספקת המים שלהם.
בצד החצר נמצא בור ספיגה עמוק.
לכל בית- חדר אורחים גדול ומרפסת גדולה, כאשר בבתי האמידים נמצא – אַיְוָואן – מרפסת פתוחה, הבנויה על פי הסגנון המוסלמי המקומי.
בימות החמה ערכו סעודות ומסיבות בחצר הפתוחה, ובימות החורף בחדר אורחים גדול שהיה מרכז הבית.
קירות חדר האורחים קושטו בציורים ובעיטורים וגם התקרה קושטה בציורי צבע ובמסגרות עץ.
בתי העשירים היו עשויים מלבני אש אדומות, ואילו שאר הבתים נבנו מעצים ומבלוקים אותם ציפו בטיח מחימר. בתוך החימר הניחו תבן, וכך נעשה גם גג הבית.
בתקרה היו מונחים לוחות עץ, עליהם הניחו מחצלות מקני סוף. את המחצלות כיסו בשכבת אדמה בגובה של 40-30 ס"מ, על שכבה זו הניחו שכבה עבה של טיט מעורב בתבן. גג עבה זה היה מבודד מצויין מקור ומחום, ומנע כל אפשרות של דליפת מי גשמים או שלגים בימות החורף.
את הלחם אפו בתנור שמוקם במקום גבוה במטבח והיה עשוי מחרס. בבית היה מרתף, אותו ריצפו באבני שיש, דבר שהקנה לו קרירות רבה. מרתף זה שימש כמקרר, בו תלו סלים עם מוצרי מזון שונים שביקשו לשמור בקירור. הקירור היה מצוין, והוכחה לכך היא שפירות וירקות שונים נשמרו מימות החמה ועד לחג הפסח.
מלבד המרתף למוצרי מזון היו גם מחסנים לפחם, למאכל הבהמות והעופות, ליין ולצרכים אחרים.
בשנות ה-50 של המאה העשרים, עדיין נותר סגנון הבית כבעבר, החצר הגדולה- מרכזו של הבית, והחצר רחבת הידיים בבתים שבתוך המחלה.
העשירים בנו חדר אורחים גדול (כָאנָה כְּלָאן, הנקרא גם "מיחמון כאנה"), והוא מיוחד לאורחים, לתפילות ולמסיבות. בחדרים אלה התקיימו מניינים פרטיים בבתי כנסת "לא חוקיים". עיקר ההשקעה של בוני הבתים המפוארים הייתה בחדרים אלה, אותם עיטרו אומנים מפורסמים. מידותיו של חדר אורחים ממוצע היו 4.5×9 מ', וגובהו כ-שישה מטרים. החדר היה מופנה תמיד מערבה, לכיוון ירושלים, ומעל לדלת היה מדף עליו הונח ספר תורה. בקומה השניה נמצא חדר לנשים זקנות (בּיבּי כָאנה) ששימש להן לתפילה.
בכניסה לחדר האורחים נכתב: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". הבתים המפוארים לא היו רק במחלה, אלא גם בחלק הרוסי של העיר החדשה. סגנון הבנייה שילב את תרבות יהודי בוכרה עם סגנון הבנייה האירופאית ומעט מסגנון הבנייה המזרחי.
בבתים היו פינות רחצה – טוֹשְנוֹק, בצורה של מעיין קטן עם יציאה לביוב. הטושניקים היו בכניסה לפני כל דירה, למטבח, ובאמצע החדר. ליד הטושנוק היה אופטובה- כד מנחושת עם פיה לנטילת ידיים וטַשטַק- קערת נחושת לתוכה נטלו ידיים.
רוב האוכלוסיה התגוררה בבתים רגילים. רצפת הבית היתה קרקע או לבנים שרופות, עליה הונחו מחצלות ועליהן פרסו שטיחים. בני המשפחה ישבו, אכלו וישנו על השטיחים ומזרונים דקים (כורפצ'ה) שהונחו על הריצפה.
החדרים היו קטנים וסביב החצר התגוררו כמה משפחות.
המשך המאמר בשבוע הבא
