גיורא פוזיילוב
מצוות עשה מן התורה שכל יהודי יכתוב לעצמו ספר תורה, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט). כוונת התורה לצוות שכל אדם מישראל יכתוב לעצמו את כל התורה שכלולה בה פרשת האזינו. אדם שירש מאבותיו ספר תורה כשר אינו יוצא בזה, אלא מצווה עליו לכתוב את התורה בעצמו (סנהדרין כא, ב), וכל המקיים מצווה זו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל תורה מהר סיני (מנחות ל, א). ומצווה מן המובחר שיכתוב בעצמו את התורה בדיו ועל קלף, אבל אם אינו יודע לכתוב, או שהוא טרוד במלאכתו ואין לו פנאי לכך, יכול לקיים את המצווה על ידי שכירת סופר שיכתוב עבורו את התורה, וגם בזה יוצא ידי מצווה מן המובחר. אבל אם יקנה ספר תורה שכבר נשלמה כתיבתו, למרות שקיים את המצווה, לא קיים מצווה מן המובחר, שכן ספר התורה נכתב שלא בשליחותו.
למצוות כתיבת ספר תורה נאמרו שני טעמים. הראשון – בכתיבת ספר התורה על קלף ובדיו, כמסורת מקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני, יש משום המשכת התורה, וכפי שאומרים חז"ל שכל המקיים מצווה זו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל תורה בהר סיני (מנחות ל, א). הטעם השני – כדי שיהיו ספרי תורה מצויים לכל אדם מישראל ויוכלו ללמוד מהם תמיד, כדי שיוכלו לדעת את ה' ולקיים את מצוותיו.
יהודי בוכרה עסקו במצווה זו באסיה התיכונה ובירושלים. רבים מהם כתבו או רכשו ספר תורה, אותו הקדישו לבתי הכנסת הרבים שהוקמו על ידם.
ספרי תורה באסיה התיכונה
בדיון בשאלה על אודות מעמדם הרוחני של יהודי בוכרה בדורות עברו, אחת השאלות המרכזיות שעולה היא, ממתי היה ליהודי בוכרה ספר תורה כשר ושלם שנכתב על קלף?
שאלה זו עלתה למשל, כאשר מתארים את המהפכה הרוחנית שהביא לבוכרה חכם יוסף ממאן. משום שהיו כאלה שסיפרו, שעד להגעתו של חכם יוסף לקהילה בשנת תקנ"ג (1793), לא היה במקום ספר תורה שלם. כיום אנו יודעים שהדבר לא היה נכון.
הוכחה אחת לכך יכולה להיות מאוסף הפריטים הנדירים של שלמה מוסאיוף, בו נמצא ספר תורה, ותיק לספר תורה עתיק. התיק עשוי מעץ ועטור בקטיפת משי שהתפוררה. על התיק עיטורי כסף שונים ורצועות כסף החקוקים בפסוקים ובעיטורים שונים.
התיק וספר התורה שהיה בו, נמסרו יחד עם אוסף כתבי היד והספרים של הרב שלמה מוסאיוב, למחקר בספריה הלאומית בירושלים בשנת תרצ"ה (1935). האוסף נמסר למחקר ולפיקדון של חמש שנים. שם נכתב: "יחד עם האוסף הזה, נמסר גם ספר תורה עתיק בתוך נרתיק של עץ, מלאכת מחשבת של יהודי בוכרי". זאת אומרת שהתיק נוצר בבוכרה. על פי מה שמסר לי בזמנו שלמה מוסאיוף ז"ל, תיק ספר התורה ולוחיות הכסף נבדקו והם בני 550 שנה. מוסאיוף סיפר שספר התורה והתיק הם רכוש משפחתו מאות שנים. מאידך, החוקרת אריאלה אמר מציינת, שהתיק הוא מאמצע המאה הי"ט והוא מצפון מזרח איראן ולא מבוכרה.
עדות אחרת להימצאותם של ספרי תורה עתיקים בבוכרה, עולה ממסמך מארכיון סמרקנד משנת 1927. מהמסמך עולה שלאחר המהפכה הבולשביקית נערך חיפוש בגניזת אחד מבתי הכנסת בסמרקנד, גניזה המיועדת לספרי תורה. הספרים הוצאו מהגניזה ונרשמו. בצד הרישום של כל ספר ציינו את "גיל" הספר. וכך נוצרה רשימה של ספרים רבים המתוארכים ללפני 1000 שנה וגם בני מאות שנים. במקור לא מצוין על סמך מה תיארכו את הספרים. אולי משום שמדובר בקלף, וזה שלעצמו מראה את הספר כישן נושן? אינני יודע.
מכל מקום, הספרים הללו נגנזו במהלך המאה הי"ט, ויתכן בהחלט שיש בהם כאלה שהם בני כמה מאות שנים.
מקור נוסף המספר לנו על ספרי תורה בקהילות יהודי בוכרה באסיה התיכונה, הם מרתפי המוזיאונים בבוכרה ובסמרקנד, בהם מצויים עשרות תיקי ספרי תורה וכנראה גם ספרי תורה, שנגזלו על ידי הבולשביקים מבתי הכנסת בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר השלטונות סגרו את בתי הכנסת.
בכתבה שהתפרסמה בעיתון "המגיד" (מראש חודש שבט תרכ"ט/1869), מספר הכותב – הרב דוד בן הרב אליהו חכם, ששימש סגן הרב הראשי בבוכרה, על חיי הקהילה במקום לאחר הכיבוש הרוסי. בין הדברים הוא מספר, שהוא נינו של חכם יוסף ממאן, ואביו הוא "חכם אליהו בן חכם רחמים שוחט, ממיוחסי בבל… ויכתוב להם יותר מארבעים ספרי תורות ותפילין ומזוזות לאין מספר. גם אנוכי הייתי אותו מעשה אבותי בידי…".
בידיעה אחרת שהתפרסמה בעיתון "המגיד" בשנת תר"ם (1880), מסופר על שיירה גדולה של סוחרים יהודים שיצאו מבוכרה שהובילו סחורות יקרות בערבות אסיה התיכונה, ושם נאמר:
"בעלי השיירא ההם, כאשר סיפרו לי, עשו דרכם במשך שניים ירחים וישבותו רק בימי שבת. אוהל גדול מיוחד נשאו איתם, אשר היה להם לבית הכנסת בימי השוק להתפלל בו". אנחנו יכולים להניח שאם היה להם אוהל ששימש כבית כנסת, מן הסתם היה בו גם ספר תורה.
מידע על סופרי סת"ם בבוכרה עולה במכתב תשובה (י' חשון תרמ"ט/1888) שכתב הרב יצחק חיים הכהן בן הרב פנחס, רבה של בוכרה, למשה וויליאמס מווינה, בו מספר הרב יצחק חיים על מצב הקהילה בבוכרה. בין דבריו הוא מציין שבקהילה "שבעה שוחטים וחמישה סופרים כותבי סת"ם [ספרי תורה תפילין ומזוזות] נמצאים פה בעיר.
לאחר המהפכה הבולשביקית וסגירת בתי הכנסת, נשדדו ספרי תורה רבים על ידי שליחי השלטון הקומוניסטי. בבתי כנסת שלא נסגרו (בדרך כלל אחד בכל קהילה) נותרו ספרי תורה. והיו כאלה שחששו לגורל ספר התורה שלהם והחביאו את ספר התורה בביתם. בעקבות פירוקה של ברית המועצות ופתיחת השערים, החלו יהודים רבים לצאת מאוזבקיסטן. חלקם עלו ארצה, וחלקם היגרו לארצות הברית ולמקומות אחרים. אלה מהיוצאים שהיו ברשותם או ברשות משפחתם ספר תורה, ביקשו להוציאו עימם בהיחבא, שהרי על פי החוק באוזבקיסטן אין להוציא מהמדינה פריטים – ספרים או חפצים, שנוצרו לפני שנת 1966, משום שהללו מוגדרים כ"עתיקות המדינה", ומי שנתפס שהוציא אל מחוץ למדינה ספר שנדפס לפני התאריך הנ"ל- דינו מאסר. כדי להקל על הברחת ספרי התורה, הספרים הוצאו מתיקיהם והספרים הוסתרו בחפצי היוצאים. היו כאלה ששילמו שוחד לשומרי המכס והיו גם כאלה שנתפסו ונאסרו. מכל מקום, סמוך לבתי כנסת נותרו זרוקים בגניזות עשרות תיקים של ספרי תורה ריקים, לאחר שספרי התורה הוצאו מהם, ועליהם לוחיות עם מידע רב וחשוב, בהם כתובים שמות מקדישי ספרי התורה ולזכר מי הוקדשו ספרי התורה, ולעיתים צוין האם הספר הובא מירושלים, על ידי מי ומתי.
מי שעסקו בגאולת הלוחיות היו החוקר ואיש סמרקנד מרקיאל פאזילוב, ששימש יו"ר ועדת התרבות של הקהילה היהודית בסמרקנד, והרב ברוך בכור מלאיב – שנשלח מישראל בשנת תשנ"א (1991) לקהילות יהודי בוכרה באסיה התיכונה, לפעילות חינוכית לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי. שם עסק במלאכה והביא את הלוחיות ארצה, ובזכותם אנו יכולים לקבל תמונה על ספרי התורה שהיו בקהילות. הרב ברוך בכור סיפר, שבסיוריו במוזיאונים ראה עשרות תיקים ריקים של ספרי תורה וספרי תורה.
רוב הלוחיות שנמצאו הם: מבית כנסת גומבז שבסמרקנד – 46; מבוכרה – 25 ומטשקנט – 5, מכרמינה – 1, משחריסבז – 2, מקוקנד – 1, מדושנבה – 1, ומקטה קורגן – 1. בארץ נמצאים צילומים של לוחיות נוספות במספר ארכיונים, ובסך הכל מדובר ב-121 לוחיות.
כ-28 ספרי תורה הובאו מירושלים (כרבע), אחד מבגדאד ואחד מהראת. הספר הראשון הגיע מירושלים בשנת תרס"ד (1904).
מהרשימה עולה שהתיק לספר התורה הישן ביותר הוא משנת "כתר" – תר"כ (1860).
