ביקור מרגש ומלא השראה בבית הגב' עליזה אריה שבתל אביב. עליזה היא אישה רבת עוצמה, שמקדישה את חייה לנתינה ואהבה לעדה הבוכרית. עשייתה הענפה למען הקהילה ניכרת לאורך השנים, ועד היום היא ממשיכה לפעול במסירות במסגרת קונגרס יהודי בוכרה. סיפורה מעורר השראה ומבטא מהי נתינה אמיתית. במהלך המפגש, חלקה איתנו עליזה את המתכון "שולה מוש"- תבשיל מסורתי עם עדשים כתומות ורוטב שום, אותו למדה מאימה.
"שמי עליזה אריה. נולדתי בירושלים וגדלתי בשכונת נווה צדק שבתל אביב, להורים ממשפחות פוזיילוב (מצד אמי) ופנחסי (מצד אבי). אני נכדתו של משיח פוזיילוב, שהיה מהפעילים בפבריקת חוג'ום, ונינת מלו בוייג'וני קויילי. לאורך חיי עבדתי ללא הפסקה. במשך 30 שנה עבדתי בקופת חולים כללית, ובמקביל התנדבתי במסגרת קונגרס יהודי בוכרה, כבר מראשית דרכו. אני מודה על כך שזכיתי להקדיש זמן ויכולות למען העדה ולטובת העשייה המבורכת של הקונגרס.
הפעילות בקונגרס
במהלך השנים הייתי מעורבת גם בנושאי רווחה ובכל מה שנדרש במסגרת פעילותי הציבורית, ותמיד שמרתי על קשר קרוב עם מנכ"ל הקונגרס. כשבעלי נפטר, הייתי שקועה באבל, ישבתי בבית במהלך ימי השלושים, ואז התקשרה אליי הגב' אולגה לבייב ואמרה: "עליזה, אני יודעת שאת יושבת עכשיו, אבל תקומי ותבואי למשרד". אמרתי לה שאני לא יכולה, והיא לא ויתרה. בעדינות ובנחישות היא הצליחה להחזיר אותי לפעילות, אחרי תקופה שבה לא היה לי את הכוח לחזור.
בעלי ז"ל היה בן למשפחה שעלתה מבולגריה, איש צבא מגיל צעיר. הכרתי אותו כשהייתי חיילת בצה"ל. אחרי שהתחתנו גרנו ביפו, בדירת חדר שקיבלנו מצה"ל. כשבנו את שכונת רמת אביב, צה"ל קיבל שליש מהדירות בכל בניין עבור אנשי קבע, וכך עברנו לשם ומאז אני חיה ברמת אביב, למעט תקופה קצרה בה גרנו בניו יורק. בעלי שירת כמפקד תזמורת צה"ל, ולאחר מכן שימש כראש מחלקת משטר ומשמעת בקריה בתל אביב.
לאחר שפרש מצה"ל בדרגת סגן-אלוף, עבד ברשת "הריבוע הכחול", שנחשבה אז לאחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות בארץ. נולדו לנו שלושה ילדים, כולם כבר בוגרים, נשואים, וברוך ה' זכיתי גם לנכדים ולנינים.
נוף ילדות
אבא שלי היה אדם אינטלקטואל, מוכר ואהוב מאוד בעדה הבוכרית. הוא עבד בעיתון 'דבר', שימש כמורה בסמרקנד, והיה אדם משכיל ופעיל ציבור. בין היתר, הוציא גם ספר שעסק בעדה הבוכרית. סבא שלו, מולו בויג'וני קויילי, היה מהאישים המרכזיים שהניחו את היסודות הדתיים לקהילה היהודית באוזבקיסטן.
הוריי עלו לארץ בצעירותם, אמא כשהייתה בת 12 ואבא בגיל 18. הם עלו מסמרקנד לירושלים, כחלק מהגלים הראשונים של העלייה הבוכרית. עם קום המדינה, אבא היה חבר בוועד הלאומי של עם ישראל – תפקיד חשוב בתקופה שבה הונחו אבני היסוד של המדינה.
בתקופה ההיא היה מקובל מאוד שבתוך העדה הבוכרית מתחתנים רק עם בני ובנות העדה, אך בעלי ז"ל, אף שלא נולד למשפחה בוכרית, השתלב לגמרי בתוך המסורת, התרבות והמשפחה שלנו. אני לא אשכח את מה שאמר נשיא קונגרס יהודי בוכרה מר לב לבייב, כשהגיע לנחם אותנו בשבעה של בעלי: "הוא נולד לא בוכרי – ונפטר יותר מבוכרי".
התרבות הבוכרית
בעלי עליו השלום אימץ את התרבות הבוכרית עד הסוף, לפעמים אפילו יותר ממני… כשזה הגיע לאוכל בוכרי, הוא פשוט לא היה מוותר! שולחן השבת אצלנו תמיד היה פתוח, הילדים ידעו שהם יכולים להביא את החברים שלהם, כולם היו מתקבלים באהבה.
הוא גם דאג לשמירה על המסורת, אם לדוגמה לא רציתי ללכת לאיזו אזכרה, הוא היה אומר לי: "עליזה, בחייך, את לא תבואי? מה יגידו אנשים? זה נראה לך יפה לא לכבד? הוא פשוט הפך לבוכרי בכל רמ"ח איבריו.
גם הנכדים שלנו למרות שהם לא נשואים לבוכרים – הבישול בבית הוא בוכרי, וההתנהגות כולה מתוך המסורת. הנכד הקטן שלי צוחק ואומר: "סבתא, אל תשימי לי כל כך הרבה אליפיוש (כוסברה), ומזמן לא הכנת אושפולוב!"
לא היה מקרה אחד שהתביישתי בזה שאני בוכרית, תמיד הייתי גאה בבוכריות שלי, אני נורא מרגישה בוכרית, זאת אני.
אמא שלי הייתה בשלנית אמיתית, תמיד ידענו שהאוכל שלה מיוחד. עד היום, כשאנחנו האחים יושבים יחד ומדברים, הזיכרונות מהאוכל של אמא עולים מיד. אנחנו משתדלים לשמר את המתכונים בדיוק כמו שהיא לימדה אותנו. מגיל צעיר אני מבשלת, וכשאני מגישה לאחים שלי, הם אומרים לי: "עליזה, זה בדיוק כמו שאמא הייתה עושה". היא הייתה מאוד קפדנית בבישול, מדויקת בטעמים, לא מתפשרת. המאכל שאני הכי אהבתי בתור ילדה ועד היום הוא אהוב עליי זה "שולה". אמא שלי הייתה מכינה שולה כמו שלא טעמתי בשום מקום אחר.
היום אני אוהבת להכין לעצמי קיצ’רי עם שום ובזיליקום, לפעמים אפילו לארוחת בוקר. בכלל, כל האוכל הבוכרי אצלנו תמיד נעשה בבית, אף פעם לא קנוי. אני מאמינה באוכל ביתי.
לדור הצעיר
אני מאמינה בכושר, אני חושבת שכושר נותן הרבה מאוד. הפילאטיס נותן לי הרבה כוח, אני לא רוצה לסבול, כי כשאני אסבול גם כל הסביבה שלי תסבול, אז בשביל מה… לכן אני בעד שכל אחד ישמור על עצמו ויהיה עצמאי ואחראי.
רוב החברים שלנו כבר לא בחיים, אז אין לי כל כך חיי חברה, אבל אחד מהדברים שעושים לי טוב על הלב זה לעזור. כשאני עוזרת אני מרגישה מסופקת. אני אוהבת לקרוא ספרים, עיתונים, צופה בתוכניות טלוויזיה. לפעמים אני הולכת עם הנכדים לסרט. הם באים ויושבים איתי הרבה, ומדברים איתי הרבה.
הייתי רוצה להגיד לדור הצעיר: לשמור על המסורת, לשמור על הערכים, על המנהגים של העדה. לי זה נורא חשוב ואם הם יעשו את זה, זה עוד יותר טוב.
אני גם מקווה שדורות ההמשך יפעלו, יתנדבו, יתרמו ויעשו טוב למערכת עצמה, לקונגרס יהודי בוכרה, שמאוד משתדל לעזור לציבור. והכי חשוב: להיות גאים בזה שאנחנו העדה הבוכרית, כי ישנם מקומות שמכירים את ההליכות שלנו ויודעים לכבד אותם מאוד.
מתוך הניסיון שלי בהתנדבויות למען הקהילה, אני יכולה לומר שזה עושה טוב לא רק לאדם שאתה עוזר לו, אלא גם לך, שאתה מרגיש כמה טוב אפשר לעשות וכמה טוב אפשר לתת. אז לדור הצעיר: חבר'ה, צריך להיות גאים בזה שאנחנו בוכרים, לא להתבייש, ולתרום בכל פעם שיש אפשרות".
מתכון לשולה מוש עם עדשים כתומות
עליזה מכינה את "השולה מוש" ללא בשר ועוף, והתוצאה יוצאת מדהימה.
מצרכים:
חצי כוס שמן זית
בצל גדול
3 גזרים קטנים
קופסת שימורים עגבניות מרוסקות או 8 עגבניות מקולפות
כף רסק עגבניות
2 כוסות עדשים כתומות
כוס אורז עגול
כ-1.5 ליטר מים רותחים
ראש שום
מלח
אופן ההכנה:
מחממים סיר רחב, מוסיפים לתוכו את השמן ולפני שהשמן רותח מכניסים את הבצל ומערבבים.
מוסיפים את הגזר החתוך לקוביות, קופסת העגבניות, כף רסק עגבניות וכף מלח, ונותנים בישול של כ-10 דקות לאיחוד הטעמים.
אח"כ מוסיפים את העדשים, האורז והמים, ומתקנים טעמים.
חשוב לערבב היטב ולבשל על אש נמוכה תוך כדי ערבוב מדי כמה דקות.
אם האורז סופג את המים מוסיפים עוד מים, עד לקבלת מרקם ריזוטו.
רוטב שום עם הסוד של עליזה:
מחממים רבע כוס שמן, מוסיפים שום ומלח.
לאחר שהשמן רותח ויוצא קצת ריח של שום מוסיפים כרבע כוס מים.
מטגנים את השום היטב – המים מונעים ממנו להישרף, והם מתאדים, כך שהם לא מורגשים בטעם.
מגישים את השולה מוש עם הרוטב מעל ומתענגים! בתאבון!
סרטון אופן ההכנה יעלה ביום חמישי ברשתות החברתיות של הקונגרס חפשו: בוכרים.קום
