מאת: מערכת 'מנורה'
בעוד מבצע 'שאגת הארי' נמשך במלוא עוזו, תושבי קו העימות בצפון מוצאים את עצמם בחזית אחת מול אלפי טילים וכטב"מים. עבור זולאי ודרניקוב (75), תושבת היישוב שלומי ובת הקהילה הבוכרית, המלחמה אינה רק כותרת בחדשות – היא מציאות יומיומית של אזעקות, פיצוצים ודאגה אינסופית ליקירה.
האזעקות לא מפסיקות
זולאי, אישה מלאת עוצמה למרות גילה, מתארת מציאות של חוסר שינה כרוני: "אני לא ישנה בכלל, לא ביום ולא בלילה", היא מספרת בקול רועד. "אתה מאמין לי? כל כמה דקות יש טילים, יש בומים חזקים ויש אזעקות. הטלפון שלי כותב שזה מאיראן, זה מפחיד. אני יושבת בבית ומחכה, אולי שעתיים בבוקר אני מצליחה לעצום עיניים, וגם זה בקושי".
הקושי המרכזי של זולאי הוא הטיפול באחיה הנכה השוהה עמה בבית. בעוד תושבים אחרים רצים למקלטים, עבור זוויה מדובר במבצע לוגיסטי בלתי אפשרי. "יש לנו מקלט קרוב, אבל אח שלי במיטה, הוא נכה. אני לא יכולה להרים אותו, הוא רזה מאוד עכשיו מהפחד, כמו עץ. כשיש בום הוא קורא לי 'זולאי, זולאי', ואני רק רוצה להגן עליו. איפה אני אברח? אני נשארת איתו".
הלב מאחד כוחות: דרישות שלום מרוסיה ועד קנדה
למרות הבידוד הפיזי בשלומי המופגזת, זולאי מספרת כי הלב של הקהילה הבוכרית והמשפחה רחב מתמיד. "אתמול קיבלתי אולי תשעים טלפונים", היא אומרת בהתרגשות. "מתקשרים אליי מרוסיה, מאמריקה, מאנגליה, מקנדה. כולם שואלים: 'דודה זויה, סבתא זויה, מה איתך? איך את מרגישה? כשהם מדברים איתי אני נרגעת, זה עוזר לי להרגיש שאני לא לבד במלחמה הזאת".
זולאי מתארת מקרה שהתרחש רק לאחרונה, כשתועד יירוט דרמטי מעל נהריה הסמוכה. "צילמתי את זה בטלפון. יצא משהו מהשמים, כמו ציפור, נגע בטיל ופוצץ אותו, זה היה עצום".
מסר של חוסן לקהילה
למרות גילה והמצב הבריאותי הלא פשוט, זולאי מסרבת להתייאש. היא מעורבת בחיי הקהילה, דואגת למשפחות בוכריות אחרות בנהריה ובנצרת, ומקפידה להתעדכן בשלום כולם. "יש משפחות שאיבדו את יקיריהן, יש אנשים שקשה להם", כששואלים אותה מה היא מאחלת לעצמה, התשובה פשוטה: "שבעזרת השם המלחמה תיגמר, שיהיה שקט. אנחנו מחכים לראות מה יהיה בצפון, אבל בינתיים אנחנו פה, שומרים אחד על השני".
