בימים אלו, כאשר מדינת ישראל נעה בחרדת קודש בין זיכרון השואה לתקומה וגבורה, מתגלה פרק מרתק ופחות מוכר בהיסטוריה היהודית: חלקה של יהדות בוכרה בהצלת פליטי השואה ובמלחמה נגד המכונה הנאצית. בעוד אירופה בערה באש הכבשנים, הפכה אסיה התיכונה – ובמיוחד אוזבקיסטן – לבית ומקלט עבור מאות אלפי יהודים שנמלטו מהתופת. בראיון מיוחד לעיתון 'מנורה', חושף דוד קלנטרוב, מרכז הפרויקטים האקדמיים של יהדות בוכרה ומנהל פרויקט התיעוד "יד ועוז", את מפעל החיים המתעד את גבורת העדה והקשר הבלתי ניתק בינה לבין כלל עם ישראל.
משלשלת הדורות למפעל תיעוד
שורשי הפרויקט המרשים הזה נעוצים עמוק בהיסטוריה ובגאווה המשפחתית. "הנושא התחיל להתגבש עוד בשנת 1975", מספר דוד, "אחד מבני משפחת קלנטרוב מסמרקנד, שהתגורר במוסקבה והיה מקורב לארגוני הווטרנים, החל לאסוף ביוזמתו מידע על הלוחמים הבוכרים. הוא הבין שאם לא נתעד עכשיו, ההיסטוריה תישכח". אותו חלוץ הצליח לרכז מידע על למעלה מאלף לוחמים, ועם עלייתו ארצה חבר לאיתי, אביו של דוד, כדי להמשיך את המשימה כהמשך ישיר לפעילות המשפחתית.
מה שהחל כיוזמה פרטית של משפחת קלנטרוב, הפך כיום ל"מיני-אנציקלופדיה" מדעית, הכוללת כבר שבעה כרכים עבי כרס, כאשר השמיני נמצא בימים אלו בשלבי עריכה סופיים לקראת יום הניצחון (ט' באייר). "כל חייל מקבל תיעוד: תמונה, סיפור חיים, עיר מוצא וגורלו בקרב", הוא מסביר. המחקר הנוכחי מצביע על סדר גודל של 7,000 עד 8,000 לוחמים מבני העדה הבוכרית שנטלו חלק פעיל במלחמה.
קוקנד כמקלט: המפגש בין אחים
אחת הנקודות המרגשות ביותר בתיעוד היא גל ההגירה האדיר החל מספטמבר 1941. בערים כמו קוקנד, האוכלוסייה הכפילה את עצמה תוך חודשים ספורים בשל הגעת פליטים מאוקראינה, בלארוס ומולדובה. דוד מציין כי לצד העם האוזבקי המקומי, שגילה חמלה יוצאת דופן, הנהגת העדה הבוכרית – וביניהם נשיא העדה קלנטרוב והרב דוד חיים ירקודייב – הובילו את מלאכת הקליטה.
"היהודים הבוכרים ראו בפליטים אחים לכל דבר. הם פתחו את בתיהם וחלקו את פת לחמם, למרות המחסור הכלכלי הכבד של ימי המלחמה", אומר דוד. דמות מופת נוספת שעולה מהתיעוד היא גבריאל לוי (לויז), מפקד מחלקת פינוי רפואית, שניהל את הצלתם של אלפי פצועים בתנאים בלתי אפשריים, עד לקרבות האחרונים בברלין. לוי זכה לאותות גבורה רבים על כך שהצליח להשאיר אלפי חיילים בחיים תחת אש.
הסוואה של זהות וגאווה יהודית
המחקר של פרויקט "יד ועוז" (הנגיש גם באתר האינטרנט) חושף גם את המורכבות הפוליטית של התקופה. בתיעוד הרשמי, לעיתים נרשמו הלוחמים הבוכרים תחת סעיף לאום: "מוסלמי", או לאומים מקומיים אחרים. דוד מסביר כי היו לכך סיבות מגוונות: לעיתים כניסיון להסוות את הזהות היהודית במקרה של נפילה בשבי הנאצי, ולעיתים בשל מדיניות סובייטית לא רשמית שהגבילה את כמות עיטורי הגבורה הגבוהים (כמו "גיבור ברית המועצות") שניתנו ליהודים.
למרות זאת, התיעודים שנאספו מראים לוחמים נחושים שהגיעו לדרגות פיקוד גבוהות, ולחמו "ביד רמה". כיום, 80 שנה אחרי, דוד רואה חשיבות עליונה בהנגשת המידע לדור הצעיר: "הילדים שלנו צריכים לדעת שהם המשך של דור גיבורים. הכל מתחבר לחבל אחד – מהסבא שנלחם בנאצים ועד לנכד שנלחם היום על הגנת המדינה. אנחנו משפחה אחת גדולה".
