במלאת שמונה שנים לפטירתו של דוד ארבוב, מייסד אימפריית הנדל"ן ויו"ר קונגרס יהודי בוכרה, חזרנו אל התחנות המרכזיות בחייו, אל המהפכה האקדמית שחולל בקרב צעירי העדה ואל הגעגוע שאינו מרפה ממשפחתו וממוקירי זכרו.
במרוצת השנים, ישנם אנשים שהופכים לשם נרדף לערכים מסוימים. בעדה הבוכרית ובעולם החסד הישראלי, השם דוד ארבוב ז"ל הפך מזמן לסמל של נתינה ללא תנאי, צניעות מופלגת וחזון שמרחיק ראות מעבר לאופק העסקי. שמונה שנים חלפו מאז אותה שנה מטלטלת ב-2018, והחלל שהותיר אחריו דוד עדיין מורגש בכל פינה – בבתי הכנסת המפוארים, במוסדות החינוך, ובליבם של אלפי הסטודנטים שזכו ללמוד ולהתפתח בזכותו.
דוד ארבוב לא נולד אל תוך העושר. הוא היה איש של עבודה קשה, אדם שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו והפך לאחד הדמויות המשפיעות ביותר בשוק הנדל"ן הישראלי. אך בניגוד לרבים אחרים, עבור דוד, ההצלחה הכלכלית הייתה רק אמצעי. המטרה האמיתית הייתה תמיד הקהילה. כמי שכיהן כיו"ר קונגרס יהודי בוכרה העולמי, הוא ראה לנגד עיניו יעד ברור: שילוב מלא ומוצלח של צעירי העדה בחברה הישראלית דרך הדלת הקדמית של האקדמיה.
פרויקט המלגות שהוביל, אשר זכה לכינוי הלא-רשמי "מפעל החיים של דוד", לא היה רק סיוע כלכלי. זו הייתה הצהרת כוונות. הוא האמין שחינוך הוא המפתח לשינוי חברתי, ודאג באופן אישי שכל צעיר וצעירה בעלי פוטנציאל יקבלו את ההזדמנות להצליח. "אבי הסטודנטים", כך כינו אותו ברחובות שכונת שפירא וברחבי הארץ, ולא בכדי. הוא היה מעורב בפרטים הקטנים ביותר, שאל לשלומם של הסטודנטים, והתרגש מכל תואר אקדמי שחולק כאילו היה זה הישגו האישי.
כותרת ביניים: הגעגוע שהופך לעשייה
שמונה שנים הן זמן רב, אך עבור משפחת ארבוב – הרעיה לאה והבנים דורון, אלון וצחי – הזמן לא הקהה את הכאב, אלא זיקק את תחושת השליחות. בשיחות שנערכו לאורך השנים, המשפט שחזר על עצמו יותר מכל היה דבריו של דוד עצמו: "אני רוצה לחיות כדי להמשיך לעזור". המשאלה הזו לא נעלמה עם מותו; היא הפכה לצוואה חיה. כיום, בניו ממשיכים לנהל את העסקים ואת מפעלי החסד באותה רוח של ענווה ושירות ציבורי שאפיינה את אביהם.
הנוכחות של דוד מורגשת כיום בפרויקטים של התחדשות עירונית, בבניינים הנושאים את חותמו וב"שער ארבוב" המפורסם, אך יותר מכל היא מורגשת ברוח הקהילתית. הוא ידע לחבר בין עולמות: בין אנשי עסקים בכירים לבין קשישים קשי יום, בין מסורת עתיקת יומין לבין קדמה טכנולוגית. הוא היה איש של שלום, אדם שדאג תמיד לפשר, לחבר ולמצוא את המשותף על פני המפריד.
לסיכום, שמונה שנים ללכתו של דוד ארבוב הן תחנה של חשבון נפש קהילתי. דמותו מזכירה לנו שהצלחה נמדדת לא במה שאתה צובר לעצמך, אלא במה שאתה משאיר לאחרים. יהי זכרו ברוך, ומורשתו – נר לרגלינו.
