מאת: גיורא פוזיילוב
ר' יהודה הלוי – משוררה של ירושלים
ר' יהודה הלוי חתם את ספרו 'הכוזרי' באמירה: "כי לא תבנה ירושלים אלא כשיכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (כוזרי, מאמר ה, כ"ז).
שירי אהבה רבים כתב ריה"ל לציון. געגועיו לא נתנו לו מנוח כל ימי חייו; הוא חש את תחושת הגלות במלוא חריפותה, ליבו נכסף לציון והוא כאב את כאבה של השכינה בגולה. כל מהותו של המשורר הייתה ערגתו לציון, וכל ימיו נסע אליה – בהקיץ ובחלום.
בשנת 1140 יצא ריה"ל למסעו לארץ ישראל. בכ"ד באלול תת"ק הגיע לחופי מצרים, שם ציפה לו קהל נלהב של מעריצים. במצרים שהה מספר חודשים, ובחודש סיוון הפליג אל חופי הארץ. המסורת מספרת שריה"ל הגיע לירושלים הנכספת, ובעודו עומד ליד הכותל המערבי, מתרפק על אבניו בבכי ושר את שירו "צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ" – עבר פרש ערבי על סוסו ודרס אותו למוות. (מקורה של מסורת זו באגדה ספרותית מאוחרת, ואין לה אישוש היסטורי).
השיר "ציון הלא תשאלי" נכלל בקובצי הקינות לתשעה באב במנהגי קהילות רבות, ונאמר לא רק ביום זה אלא גם בהזדמנויות נוספות. יש הסוברים שריה"ל חיברו עוד בשבתו בספרד.
בשיר מופיעים ביטויים עזים לרגשי האהבה והגעגועים שחש המשורר כלפי ציון וכלפי עם ישראל הגולה בין אומות העולם – והוא רק אחד מ"שירי ציון" שכתב:
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ, מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ! לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ. לִבִּי לְבֵית-אֵ-ל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ, שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ, וּכְבוֹד אֲ-דֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ. אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹוקִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ…
געגועי יהודי בוכרה לירושלים
גם יהודי בוכרה נכספו לעלות לירושלים. ראשוני העולים שהגיעו ממנה לארץ הקודש וביקרו במקומותיה הקדושים תיארו את המפגש המרגש עם עיר הקודש החרבה.
בראשית שנות החמישים של המאה הי"ט עלו ארצה שניים מראשי יהודי בוכרה בסמרקנד: ר' פנחס בן עבד אלרחמן נשיא ור' משה נשיא (כלנטר) הסמרקנדי, ועימם תלמידם יהודה בן עויז בדל באי. המסע לירושלים היה מסוכן, ארוך ומייגע, ונמשך כמה שנים.
בדרכם חזרה לסמרקנד עברו דרך וינה, ושם הוציאו לאור את ספר 'חוקת הפסח'. בהקדמה כותבים המחברים בעברית מקראית מליצית ועשירה:
"אנחנו בדרך נחנו ה' לעלות עיר האלוקים, קדוש משכני עליון. מלפנים צמאה לה נפשנו מארץ מרחק, לחבק חורבות שוממותיה ולחונן את עפרה – כי אם גם שעריה שוממין ונאות יעקב נהרסו, עוד בניה מכל קצווי ארץ אותה יום-יום ידרשון, ולא תישכח עדי עד.
צמאה לה נפשנו ממרחקים, מארץ בוכרה מולדתנו ומכורתנו; כמה לה בשרנו לעלות אל עיר קברות אבותינו ולהשתטח שם במבחר קברינו, להישפך נפשנו במקום אשר נגנזו שם כל חמדות ישראל, ובמקום אשר עיני ה' וליבו תמיד שם – גם אחרי היות שמות בארץ, ואשר עוד היום יֵאָמֵר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. עודנו נשתוממה בנפשנו על שוממיות ציון, והיינו כחולמים משיבת שבותה. והנה מר לנו מר, כי לא לנו ה', לא לנו הוכחת לשבת על אדמת הקודש; ומה נאמר לבתנו, כי מנענו ה' מכבוד לחיות שארית ימינו בארץ אשר בחר לו יָ-ה לסגולתו – בארץ הגבוהה מכל הארצות, תפארת צבי למלוא רוחב התבל, אשר רבות שבעה לה נפשנו".
ציונות טבעית של יהודי בוכרה
זיקתם של יהודי בוכרה – יושבי אסיה התיכונה, הרחוקה מכל מרכז יהודי – הייתה טבעית. זיקה שיצאה מלב טהור ופתוח, שציפה לגאולת ישראל מאות שנים; זיקה שבאה לידי ביטוי בשירת משוררי ספרד, בביטויי אהבה עזים לציון.
אכן, ציונותם המיוחדת של יהודי בוכרה זכתה להתייחסות מצד אישים שונים במחנה הציוני של אותן שנים. הללו ראו ביהודי בוכרה ציונים שחיבת ציון טבעית להם, לא מלאכותית. כדברי מרדכי לובמן, מבני העלייה הראשונה:
"חיבת ציון היא טבעית אצלו. הוא מרגיש בנפשו כי הוא נמשך אחרי אבן החן המושכת אליה כל ליבות בני הגולה, והוא הולך בלי גאווה והתפעלות, בלי הכרזה ופרסום".
כמה שנים מאוחר יותר, כתב גדליה בובליק דברים דומים על "הציונות" של העדה הבוכרית:
"אהבת יהודי בוכרה לארץ ישראל אינה ניתנת להשוואה לזו של שום עדה אחרת. אהבתם טבעית, שורשית, ובאה מעומק הלב… הציונות של יהודי בוכרה היא אידיאל לאומי. ציון בשביל היהודי הבוכרי היא משהו ריאלי…"
ואכן, זכינו לקהילה מיוחדת – בעלת מסורת ומסירות נפש לתורת ישראל, לעם ישראל ולארץ ישראל. עלינו לשמור על מסורת זו, לחזקה, ולנטוע אותה עמוק בליבם של בנינו ואחינו.
