עוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, עמדה קהילת יהודי בוכרה כסמל מובהק של פאר, מסירות ונדיבות יוצאת דופן בירושלים. שלא כעולים שבאו אך ורק להעביר את שנותיהם האחרונות בעיר הקודש, בני העדה הבוכרית עלו בנעריהם ובזקניהם, מתוך חזון ציוני עמוק להפריח את ירושלים ולבנותה בהדר רב. הם הקימו את שכונת "רחובות" (שכונת הבוכרים) – שכונה מתוכננת ורחבת ידיים שכללה פלטרין וארמונות מרהיבים, עיטרו את רחוב יפו בבתי מידות נאים, והקימו בתי כנסת וישיבות גדושים בספרי תורה יקרי ערך ובתשמישי קדושה מפוארים.
לצד תנופת הבנייה, התאפיינה הקהילה ברוח צדקה וחסד רחבת היקף. גבירי העדה הזרימו תרומות עתק למוסדות רווחה, רפואה ויתומים ברחבי העיר, והיו פטרונים מרכזיים של בתי הדפוס העבריים כשהדפיסו ספרי קודש ותרגומים ליהודית-בוכרית לזיכוי הרבים.
המפנה הדרמטי התרחש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השלטון העות'מאני הטיל גזירות קשות, הגיוס הכפוי והגירושים קרעו משפחות, והמצור הכלכלי ניתק לחלוטין את הקשר הישיר למקורות המימון באסיה התיכונה. בתי המידות המפוארים הופקעו על ידי השלטונות והוסבו לקסרקטינים ולמתקני כליאה. רבים מאנשי הקהילה גורשו או נספו בעת שירותם הצבאי, ואוכלוסיית השכונה הצטמצמה ביותר ממחצית.
חרף המצוקה החומרית הקשה, המחסור והרעב שפקדו את ירושלים כולה, בלטה הקהילה באצילות רוחה. נשות העדה, רבות מהן אלמנות שאיבדו את יקיריהן בשנות המלחמה, המשיכו לשאת את ראשן בגאון, עטויות בלבושן המסורתי המפואר, תוך שמירה על הלכידות הקהילתית ועל מסורת אבות עשירה. איגרות התקופה של נשיא הקהילה והרב הראשי, הרב אברהם אמינוב, שיקפו את ההקרבה העצומה של המשפחות ששילמו בחייהן למען יישוב הארץ.
עם סיום המלחמה וכניסת הממשל הבריטי, הוכיחה הקהילה כושר התאוששות וחוסן פנימי עמוק. מנהיגי העדה וסוחריה, ובראשם הנגיד שלמה מוסאיוף, פעלו במרץ לפתיחת בתי ספר, תלמודי תורה וגני ילדים, והשכירו את המבנים למוסדות תעשייה וציבור כדי להפיח מחדש חיים בשכונה. מורשתם המפוארת של בוני השכונה נותרה עד היום עדות נצחית לחזון, לעוצמה רוחנית ולתרומה היסטורית שעיצבה את פניה של ירושלים.
ציטוט מתוך עדות הראייה של העיתונאי זלמן בן טובים ("חדשות מהארץ", 1918):
"הבוכרים היו באים ירושלימה, כדי להיות בה ולהחיות את העיר הישנה בבניינים חדשים ונאים, שתפארת הם לבעליהם-בוניהם. שכונת הבוכארים מצויינת בבנייניה היפים והנאים, שיש בהם פלטרין והיכלות ממש… הנשים כולן גבוהות קומה, לבושות בתלבושת הבוכארית הלאומית, עם שרידי תכשיטים לנוי… מכירים בהן עוד גם עתה, אחרי כל התלאות והצרות שעברו עליהן, עקבות עשירות ושפעת טובה ורווחה מהשנים שלפני המלחמה".
