מאת: רועי זיו
יוחאי בדלוב, בן 22 מפתח תקווה, מעולם לא תכנן להפוך לסמל של גבורה ואמונה. הוא למד בישיבה התיכונית ברמת גן ובהמשך בישיבת ההסדר בירוחם. יחד עם חבריו התגייס לחטיבת גולני, עבר את מסלול ההכשרה ושובץ בגדוד 13. אלא ששבוע בלבד לפני סיום המסלול, פרצה מלחמת שמחת תורה ושינתה את חייו מן הקצה אל הקצה.
״בשבעה באוקטובר הוקפצנו לצפון כדי להגן מפני אפשרות של מתקפה מצד חיזבאללה״, הוא משחזר. ״רק בבוקר שלמחרת התחלנו להבין את ממדי האסון בדרום. גדוד 13 היה הגדוד שתפס את קו עזה ונלחם בקרבות הבלימה. איבדנו 42 לוחמים וכמאה נוספים נפצעו״.
זמן קצר לאחר מכן ירד הכוח לדרום כדי לסייע בשיקום הגדוד ובהשבתו לכשירות מבצעית. במשך כחצי שנה לחם בדלוב ברצועת עזה. בדצמבר 2023 ספג הגדוד מכה קשה בקרב שבו נפלו המג״ד, סא״ל תומר גרינברג, והמ״פ של בדלוב, רס״ן רועי מלדסי. לאחר תקופה נוספת יצא בדלוב לקורס מפקדי כיתות, ובסיומו שב ללחימה כמפקד על כוח של כעשרה לוחמים.
ביוני 2024 נכנס הכוח פעם נוספת לשג׳אעייה – כמעט לאותו אזור שבו איבד בדלוב את מפקדיו וחבריו. ״מצד אחד אתה מגיע מלא בעוצמה וברצון להילחם, ומצד שני יש פחד. אתה יודע שזה לא עוד מקום ברצועה. זה אזור שבו כבר שילמנו מחיר כבד״.
הלוחמים עברו בין המבנים וטיהרו אותם בזה אחר זה. כשהעייפות כבר הורגשה היטב, נאמר להם שנותר עוד מבנה אחד בלבד. אלא שדווקא שם המתינה להם חוליית מחבלים במארב מתוכנן. בעת הירידה במדרגות נפתחה לעברם אש מקלעים ונורה טיל RPG. הטיל לא גרם לנפגעים, אך בדלוב נפגע מכמה קליעים ברגליו ונפל על הרצפה.
״המחבל המשיך לירות לעברי ופגע בי גם בבטן ובמקומות נוספים״, הוא מספר. ״בשלב מסוים כבר לא הרגשתי כאב. שמעתי את אחד החיילים צועק: ‘המפקד מת, בדלוב מת’. הבנתי שנשארו לי שניות ספורות בעולם הזה״.
ברגעים שנראו לו כאחרונים בחייו קרא בדלוב ״שמע ישראל״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. לאחר מכן נדר כי אם יינצל, יקדיש את כל ממונו לצדקה. לא היה מדובר בהצהרה סמלית: חסכונותיו, כספים שהוריו שמרו בעבור חתונתו, בגדיו, המחשב, הטלפון ואפילו התפילין – רכוש בשווי כולל של כ־120 אלף שקלים.
״הייתי שלם עם זה שהמשימה שלי בעולם הסתיימה״, הוא אומר. ״לא היה מקום לפחד. חשבתי שעשיתי את מה שיכולתי, השתדלתי לעשות טוב, והייתי סקרן לדעת מה יקרה עכשיו״. זמן קצר לאחר מכן איבד את הכרתו.
מבצע החילוץ היה מורכב ומסוכן. הזיכרון הבא של בדלוב הוא מתוך נגמ״ש הנמר, כשהוא מבין שמטפלים בו. לאחר מכן שמע את רעש המסוק ואת אנשי הצוות מעודדים אותו להחזיק מעמד. מעל מיטתו בבית החולים ראה לוחם מיחידת 669 שאמר לו: ״הגענו לבית החולים, ניצלת״. בהמשך נפגש עמו בדלוב וסגר מעגל.
״מבחינתי זה היה נס אחרי נס״, הוא מדגיש. ״הייתי אמור למות על אותן מדרגות. אינני יודע אם ניצלתי בזכות הנדר, בזכות התפילה או בזכות התפילות של המשפחה, אבל ברור לי שהקדוש ברוך הוא החליט להציל אותי״.
בדלוב אושפז בסורוקה כשהוא מורדם ומונשם. כששב בהדרגה להכרה, גילה כי הוא משותק. בתחילה תקשר באמצעות מצמוצים בלבד. בני משפחתו הקריאו את אותיות האל״ף־בי״ת, והוא מצמץ כשהגיעו לאות המבוקשת. כך הצליח להעביר לאביו מסר ברור: יש לקיים את הנדר ולתרום את כל רכושו. המשפחה קיימה את בקשתו.
במשך חודש ושבוע שהה בטיפול נמרץ בסורוקה. משם הועבר למחלקת השיקום הנשימתי בתל השומר, ובה נגמל בהדרגה ממכונת ההנשמה. תחילה נשם בכוחות עצמו דקות ספורות בכל יום, ולאחר מכן שעות, עד שהצליח לנשום במשך יום ולילה שלמים. עם הנשימה חזר גם קולו, ובהמשך שב לאכול בעזרת אחרים.
במחלקת השיקום הנוירולוגי החל מסע ממושך להשבת היכולות הבסיסיות ביותר. תחילה הצליח להזיז מעט את צווארו ואת ידו. בהמשך למד ללחוץ על פעמון, להרים את ידו אל פניו ולהחזיק את ראשו בכוחות עצמו. כל תנועה קטנה דרשה חודשים של עבודה.
לאחר כשנה השתחרר מהאשפוז ועבר לשיקום ביתי אינטנסיבי, שנמשך עד היום משעות הבוקר ועד הערב. לצד הטיפולים הוא לומד תורה, נפגש עם חברים ומעביר הרצאות על סיפורו. בקרוב הוא מתכנן לשוב לישיבת ההסדר בירוחם ולהתחיל בלימודי הוראה.
את המסר שלו לקוראים מסכם בדלוב באמצעות משל הכוס: ״אומרים לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל בעיניי יש שתי כוסות. יש כוס אחת של הדברים החשובים באמת – אמונה, משפחה, חיים ומשמעות – והיא מלאה. לצדה יש כוס של דברים שוליים, שלפעמים היא חצי מלאה ולפעמים ריקה. כשמבינים איזו כוס חשובה באמת, בוחרים בכוס המלאה״.
