אלו הפנים המבועתות של ארבע צעירות מדממות, שנחטפו על ידי מחבלי חמאס. התמונות הנוראיות נלקחו שעות לאחר חטיפתן של לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ואגם ברגר.
שלושה חודשים חלפו מאז, והן עדיין בשבי. כעת ההורים של ארבע החטופות הצעירות ביותר שבשבי חמאס חלקו בכתבה קשה לקריאה בעיתון הבריטי "דיילי מייל" את התמונות המזוויעות שאותן ראו ב-7 באוקטובר –
הם הפצירו באמהות ובאבות ברחבי העולם לדבר, בזמן שנחשפים עוד ועוד תיאורים נוראיים של המתרחש בשבי. "תדמיינו שזו הבת שלכם, הילדה הקטנה שלכם, בידיים שלהם. מה הייתם חושבים?", אמרה אורלי, אמה של דניאלה, בת 19 מפתח תקווה.
אלי, אביה של לירי, בת 18 ממושב ירחיב: "תחשבו שליום אחד אין לכם קשר לבת שלכם ואתם יודעים שהיא נמצאת בידיים של אנשים רעים. ועכשיו תגידו לי מה אתם אומרים אחרי 90 יום? זה הורג אותנו. כל דקה מרגישה כמו שעה". אות החיים הראשון אחרי החטיפה הגיע כשחמאס פרסם סרטון קצר של החטופות בעזה, בסרטון אחר הן נראו מועלות למשאיות באיומי נשק. אחר כך הגיעו העדויות על מעשי אונס מזעזעים ביום הטבח, והעדויות על הנעשה בשבי.
"הבנו בדיוק מה הם עשו ב-7 באוקטובר", אמרה אמה של דניאלה, שבתה היא מוזיקאית מוכשרת שחלמה להיות זמרת. "אם הם יכולים לעשות דברים כאלה, מה הם יכולים לעשות ב-90 יום? אני לא רוצה לדמיין מה עובר עליהן". המשפחות עוזרות זו לזו בהתמודדות. "אנחנו בוכים הרבה ביחד, מדברים הרבה, מבינים זה את זה", אמרה שירי אלבג, אם לארבעה, שבתה הצעירה לירי תכננה טיול מסביב לעולם. אגם, בת 19 מחולון, היא כנרת מחוננת עם עתיד מבטיח. "שמענו הרבה על תקיפות מיניות", אמר אביה שלומי. "כאבא, אני לא יכול לדמיין דברים כאלה. המשפחה שלי מרוסקת".
סבל וחוסר אונים
לקרינה ארייב, בת 19 מירושלים, אחות אחת – סשה. "זה סבל, זה חוסר אונים. אמא שלי במצב נוראי, היא לא יודעת מה לעשות", אמרה ל"דיילי מייל" בשם אמה.
סשה ארייב, מספרת על אחותה התצפיתנית: "קוראים לה קארינה והיא באמת קורנת אור. הפעם האחרונה ששמעתי ממנה הייתה כשהיא התקשרה אליי בשש וחצי בבוקר. ישר הבנתי שמשהו לא בסדר. בעצם היא התקשרה אליי כדי להיפרד ממני. באזור הצהרים ראינו סרטון ואמא שלי אומרת: "זאת קארינה, אני מזהה אותה". הלב של ההורים שלי מחולק לשניים, אחד בשבילי ואחד בשביל אחותי. חצי אחד חסר ואנחנו לא יודעים מה קורה איתו. תחזירו את אחותי הקטנה קארינה הביתה".
סשה, אף ביקשה להעביר אליה מסר: "אני רוצה שהיא תראה אותנו, המשפחה, ותדע שאנחנו חזקים בשבילה. אני פה, חזקה בשביל כולם. אני פונה לקארינה: "אחותי הקטנה, אני שומרת על כולם. תהיי חזקה בשביל המשפחה, כמו שאת תמיד. אל תוותרי לרגע. התקווה מתה אחרונה. אנחנו פה איתך". "אנחנו מלאי תקווה שהיא לא תעזוב אותנו. אם מישהו רואה את זה, שיידע שהיא בן אדם. היא ילדה קטנה, בן אדם טוב, יש מאחוריה היסטוריה. הם אולי לא מכירים, אבל מאחורי כל אחד שהם לקחו יש היסטוריה שלמה".
אירינה ארייב, אימה של קארינה אומרת: "הבת שלי, רק בת 19. השיחה האחרונה שלנו איתה הייתה בשבת בבוקר של השביעי באוקטובר. היא בכתה ואמרה שיש הרבה אזעקות ויריות ומחבלים שחדרו. היא צעקה ואמרה שהיא אוהבת אותנו מאוד ואם קורה משהו שאנחנו נמשיך בחיים שלנו. בשעה 7:40 כבר לא היה קשר איתה בטלפון. היינו כמה שעות באפלה ולא ידענו למי לפנות ולמי להתקשר. לאחר מכן ראינו סרטון בטלגרם שרואים אותה כשהיא פצועה ומסביבה המחבלים כשהם צועקים בערבית. כאן הבנו שהיא חטופה. אחרי יותר מ-48 שעות הגיעו אלינו נציגים מצה"ל ואמרו לנו שהבת שלנו נמצאת בשבי ומוחזקת על ידי ארגון הטרור חמאס".
אירינה פנתה לחוטפים: "מי שלקח אותה: בבקשה, תשמרו עליה. אל תעשו לה שום דבר רע. היא בסך הכל ילדה קטנה. תשמרו על הילדים והילדות שם, בבקשה אל תפגעו בהם". סשה הצטרפה: "כמו שמדינת ישראל שומרת באופן הומניטרי והומני על אנשים מהרבה לאומים ומוצאים, יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה. אלה בני אדם חיים. מי שמחזיק בה, מי שנמצא איתה, אל תשכחו שהיא בן אדם. יש לה נשמה".
אירינה: "היא ילדה עדינה עם לב גדול, ילדה שאוהבת את המשפחה שלה, שדואגת להכל. כשהיא התקשרה ובכתה היא ביקשה שלא ננקום, שלא ניסע, שלא נעשה כלום, שהיא אוהבת אותנו, שנמשיך בחיים שלנו".
סשה: "מי שהיו שם הרגישו שהם לבד, שאף אחד כנראה לא יגיע להציל אותם. הם נפרדו מהמשפחות. היא נפרדה מאיתנו. אנחנו אוהבים אותה, אבל מסרבים להיפרד. אנחנו ממתינים לכל עדכון אפשרי".
חן גולדשטיין-אלמוג, ששוחררה מהשבי עם שלושה מילדיה – אגם בת ה-17, גל בן ה-11 וטל בן ה-9 – אמרה כי ראתה חלק מהצעירות במהלך 51 ימיה בשבי. בתה ים (20) ובעלה נדב נרצחו ב-7 באוקטובר. "חלק מהן קרובות בגיל לבנות שלי וחיבקתי אותן כל כך חזק", אמרה – ושיתפה בפרטים נוראיים על הנשים שנשבו. "היו בנות שהיו בשבי לבד 50 ימים ויותר. כשהן היו עצובות, כשהן בכו, השובים שלהן היכו אותן ופגעו בהן", אמרה גולדשטיין-אלמוג. "הן תיארו עדויות על תקיפות מיניות באיומי נשק על בסיס יומי. חלק מהן היו פצועות מירי ולא קיבלו טיפול רפואי הולם. חלק אפילו איבדו גפיים. הן אמרו שהן יכולות להתמודד עם הנכות, אבל לא עם הדרך שבה התנהגו כלפיהן".
לדברי גולדשטיין-אלמוג, "הן חזקות, ולא איבדו תקווה. אבל הן היו על הקצה כבר לפני חמישה שבועות, כשהופרדנו מהן. חייבים לשחרר אותן. אסור שהן יהיו שם עוד יום אחד".
