סיפור חיים בלתי נתפס על הישרדות, גבורה נשית ומסירות נפש לשמירת הגחלת היהודית בלב המציאות הסובייטית העוינת, נחשף בעדותו המרגשת של בצלאל שיף, שפגש בטשקנט את ד"ר אסנת לוין. דרכה של אסנת, צעירה יהודייה בוכרית, החלה בשנת 1943. בתוך סערת מלחמת העולם השנייה, נרשמה לקורס מזורז להכשרת אחיות, קורס שקוצר לארבעה חודשים בלבד, ובסיומו נשלחה במדי צבא הישר אל תופת החזית הבוערת.
עם הגעתן של האחיות הצעירות לבסיס הקליטה, הובהרו להן כללי המשחק האכזריים: עליהן להיענות לחיזוריהם של המפקדים הבכירים כדי לזכות בהגנה, אחרת יישלחו לחפירות הקו הראשון שבהן תוחלת החיים אפסית. מי שהציל את חייה ברגע הגורלי היה קולונל ד"ר לב לוין, מפקד בית חולים שדה. כששוחח עמה, לחשה לו כי שמה המקורי בבית הוא אסנת וכי היא יהודייה בוכרית. לוין רשם אותיות עבריות על פתק, וכשזיהתה אותן ודקלמה בעיניים עצומות "שמע ישראל", הודיע לה כי היא מוצבת תחת חסותו כאחות בחדר הניתוח.
במשך חודשים ארוכים פעלו השניים יחד בחזית גרמניה, תחת עומס בלתי נתפס של טיפול בפצועים וניתוחי קטיעה מורכבים. לצד עבודתו הרפואית סייע לוין לניצולי מחנות ריכוז פולנים שהגיעו לבית החולים. הקשר החם עמם הוביל לכך שהניצולים בנו מקווה מאולתר, שבו טבלה אסנת לפני שנישאו בחופה צנועה כדת משה וישראל. מנישואים אלו נולדה בתם המשותפת, אסתר.
אולם האושר נקטע באחת. אנשי ה'סמארש', שירות הריגול הנגדי של ברית המועצות, גילו את קשריו של לוין עם הניצולים שנמלטו למערב, ופתחו נגדו בחקירות אינטנסיביות. הלחץ הכבד הכריע את הקולונל והוא לקה בשבץ מוחי חמור. על ערש דווי, השביע את אסנת בשתי בקשות אחרונות: לדאוג שבתם תגדל בבית יהודי ותעלה לארץ ישראל, וכי לאחר פטירתו תקטע אצבע מגופו ותביאנה לקבורה בארץ הקודש. לוין נפטר ונטמן בווייטבסק, ואסנת נותרה לבדה כדי לעמוד במשימה.
כדי להתקדם מקצועית ולשרוד את האנטישמיות המקומית, שבה אסנת לשם משפחתה המקורי, ערבובה, שנשמע טטרי ועזר לה לפתוח דלתות. היא מונתה למנהלת בית חולים, הובילה מרפאה אזורית מצטיינת וזכתה בעיטור לנין היוקרתי. למרות מעמדה, סירבה להיטמע: היא הקפידה על כשרות המטבח, שמרה על מנהגי השבת, וכדי להבטיח את עתידה הרוחני של בתה אסתר – עזבה את כל הישגיה וחזרה לקהילה היהודית בטשקנט, שם נישאה בתה לצעיר יהודי.
לאחר שנים של סירוב עלייה מצד השלטונות, בין היתר בשל היותה מעוטרת בעיטורי גבורה צבאיים, עלתה המשפחה לבסוף לישראל. בארץ המשיכה אסנת להתנדב בבית החולים וולפסון עד שנותיה המאוחרות, וזכתה לראות את נכדיה צועדים בנתיב המורשת היהודית.
עם פטירתה נסגר המעגל ההיסטורי: בצוואתה הורתה להניח בקברה קופסה קטנה שנשמרה עמה עשרות שנים – ובה שרידי בעלה המנוח. כך, לאחר מסע חיים מפותל שחצה מלחמות, רדיפות וגבולות, הובא הקולונל היהודי למנוחת עולמים לצד רעייתו, באדמת ארץ ישראל.
תמונה להמחשה בלבד,יוצר מוזמן לפנות לקרדיט
