כשאלכסנדר גולקרוב מתיישב לדבר על ספרו החדש, "דרך אל־חזור", הוא מניח מראש כלל ברזל אחד: אין לגלות את הסוף. מבחינתו, את נתיב הבריחה המייסר שעברו גיבורי ספרו – בני משפחת שמסי – הקוראים נדרשים לחוות בעצמם, צעד אחר צעד, מטר אחר מטר. אלא שמעבר לעלילה הדרמטית, מדובר בהרבה יותר מרומן מתח משפחתי; זהו שחזור ספרותי מרתק של אחת מפרשות הבריחה הנועזות, המורכבות והפחות מסופרות בתולדות העם היהודי בעת החדשה.
שורשי הטרגדיה נטועים בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים, עת הנחית השלטון הסובייטי באסיה המרכזית מכת מוות על אורח החיים המסורתי. התיעוש הכפוי והקולקטיביזציה הפכו כל סוחר ובעל מלאכה לאויב המהפכה. בשנת 1932 פתחו הרשויות במבצע החרמות אכזרי שזכה לכינוי 'טִילוֹגִירִי' – "לקיחת הזהב". משפחות מבוססות נותרו בין לילה בחוסר כל, מנושלות מבתיהן ומרכושן. כאשר המעצרים, החקירות והטרור הפיזי הגיעו לפתחה של משפחת שמסי לאחר מאסרו של אבי המשפחה מנחם, נמוגה כל אשליה: לא היה זה עוד חיפוש אחר רווחה כלכלית, אלא מלחמת הישרדות טהורה.
אולם להבדיל מהגירה ממוסדת, ליהודי בוכרה הנמלטים לא היו דרכונים, אשרות יציאה או תחבורה מוסדרת. הבריחה הייתה מבוך בלתי חוקי ומסוכן של מבריחים, דמי שוחד וקפיצה למים עמוקים תרתי משמע. אחד מרגעי השיא המצמררים המתוארים בספר הוא חציית נהר אמו־דריה באישון לילה חורפי. בצד אחד ניצבים חיילי משמר הגבול הסובייטי עם נשקים שלופים, בצד השני אפגניסטן הבלתי נודעת, ובתווך – זרם קפוא שבו צועדים גברים, נשים וטף התלויים כולם בהחלטות של שבריר שנייה.
גם מי שהצליח להגיע לגדה השנייה גילה כי הגבול אינו קו סיום, אלא תחילתה של מלחמת קיום. המסע הרגלי המפרך ממאזאר־י שריף לכיוון הראת נמשך כחמישה שבועות מתישים תחת שלג כבד, הרים עוינים וסכנת שודדים. בסך הכול, נדרשו למשפחת שמסי ארבעה חודשים תמימים כדי להגיע אל משהד שבאיראן – מרחק שנמדד כיום בשעות טיסה ספורות. חלק מן הנמלטים אף פנו לנתיב פראי עוד יותר: חציית מעבר ח'ייבר המושלג אל עבר הודו הבריטית, ומשם הפלגה ממושכת כפועלי סיפון באוניות מסחר דרך האוקיינוס ההודי ותעלת סואץ, עד לנמל יפו.
לאורך כל הדרך, רשת ההצלה הממשית היחידה שעמדה לרשותם הייתה סולידריות אנושית וקהילות יהודיות בערים כמו משהד וכרמנשאה, שהעניקו מחסה זמני ומדריכי דרכים. המספרים ההיסטוריים מדהימים בעוצמתם: לפי מחקרי המכון המזרחי של האקדמיה הצ'כית למדעים, כ־4,000 יהודים נמלטו בנתיבים אלה בין השנים 1924 ל־1935 – כעשירית מכלל קהילת יהודי בוכרה באותם ימים.
הדימוי המרכזי שמלווה את ספרו של גולקרוב הוא מפתח ברזל ישן – מפתח שכבר אינו מסוגל לפתוח אף דלת בעולם הישן שנחרב, אך הוא אוצר בתוכו את זיכרון הבית. זהו מסמך אנושי מכונן על עקירה ובחירה חופשית, המהדהד ביתר שאת את דבריו הנוקבים של המחבר אלי ויזל על כוחו הבלתי מנוצח של הזיכרון מול אימת ההיסטוריה:
