מאת: גיורא פוזיילוב
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יתקיים בשבוע הבא, ובמדפי השכול הישראלי אלפי חוברות הזיכרון הן הרבה יותר ממקבץ של הספדים; הן ה-DNA של החברה הישראלית. בתוך הפסיפס הזה, בולט סיפורה של קהילת יהודי בוכרה. דמויותיהם של הנופלים שנותרו "נערים לנצח", מצטיירות בערגה כגשר חי בין סמרקנד לירושלים, ובין הערכים של בית אבא לחוד החנית של צה"ל.
התיעוד הקהילתי החל כבר בימיה הראשונים של המדינה. בשנת 1968, חודשים ספורים לאחר שמלחמת ששת הימים שינתה את פני האזור, הופיעה החוברת 'לראובן'. היא הוקדשה לזכרו של ראובן בביוף ז"ל, לוחם סיירת גולני, שנהרג בטרגדיה במהלך בדיקת מעברות הירדן. ראובן היה מחלוצי הלוחמים של הקהילה שדמותם נחקקה בדפי הדפוס. עשורים לאחר מכן, בשנת 2001 (אדר תשס"א), הצטרפה למדף החוברת לזכרו של יעקב פריוב ז"ל, 'דברים עליו ולזכרו', שיצאה לקראת יום הזיכרון הנ"ב – עדות להמשכיות הכואבת של השכול.
אחד הסיפורים המטלטלים ביותר המונצחים בספרות זו הוא של סמ"ר אהוד חיים גאולה ז"ל. אהוד, סמל מחלקה בצנחנים, נפצע קשה בקרב במערב ביירות במהלך מלחמת שלום הגליל. במציאות אחרת, הפציעה הזו הייתה כרטיס היציאה שלו, אך אהוד התעקש לשוב לחבריו בחזית. הוא הוביל מרדפים בלבנון כשהוא נועל נעליים אורטופדיות מיוחדות שיוצרו עבורו בצה"ל כדי לגשר על פציעתו. גורלו נחתם בטרגדיה אירונית: דווקא כשהתכונן להדרכת הדור הבא, נפל אל מותו במהלך אימון סנפלינג בצוקי הזוויתן – שטח שדימה עבורו את תוואי הקרקע הלבנוני. זכרו הונצח בספרים 'טל אורות' ו'טל חיים', ובספר 'כחוט השני' שכתב אביו, בן ציון גאולה.
לצד הלוחמים, ניצבת דמותה של המשוררת שולמית תילאיוף, נכדתו של ר' שמעון חכם. תילאיוף המשיכה ליצור במחתרת גם בברית המועצות, ושיריה הוברחו ארצה כשהם נושאים בשורה של אהבת מולדת. בטקסט המהדהד את 'מגש הכסף', היא כתבה: "בדם חללים הרטבתם מדברות / גוויותיכם עטפתם בגבורות… אך דעו כי לא נשכחתם / על לוח לבנו נישא זכרכם".
ספרות הזיכרון הקהילתית היא ההוכחה שביום הזיכרון, הפסיפס הלאומי מורכב מאינספור חוטים של גבורה. יהודי בוכרה, שחלמו דורות על ירושלים, כותבים היום בדם ובדיו את סיפורה של המדינה – סיפור שבו התואר והבלורית נפגשים עם השורשים העמוקים ביותר.
יהי זכרם ברוך.
