כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ביוני 1941, לא היו אלה רק צבאות גדולים שקמו להגן על האדמה, בין הראשונים שיצאו לחזית נמצאו גם אלפי צעירים יהודים מאסיה התיכונה – בני קהילות בוכרה העתיקות, שחיו בערי סמרקנד, טשקנט ובוכרה מאות שנים. הם עזבו את בתיהם, את משפחותיהם ואת בתי הכנסת, ויצאו למלחמה.
בניגוד לאמונה הרווחת, השתתפותם של יהודי בוכרה במלחמה לא הייתה שולית. על פי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, רבבות בני הקהילה שירתו בחיל הרגלים, בשריון, בתעופה ובחיל הים. הם לחמו בחזית המערבית, בהגנת מוסקבה, בקרב סטלינגרד ובמצור לנינגרד.
למעלה מ-40,000 חיילים יהודים ממוצא בוכרי שירתו במלחמה. יותר מ-40 אחוזים מהם לא שבו. הם נפלו בשדות הקרב של ברית המועצות, נקברו באדמה רחוקה, והוכרזו כנעדרים – שמותיהם נרשמו בפנקסים שקמטו עם השנים ונשכחו. אלה שחזרו – חזרו שבורים לעתים, פצועים, נכים. אבל חזרו, וחזרתם הייתה גם היא חלק מסיפור הגבורה.
הסיפור של יהודי בוכרה במלחמה הוא סיפור רב-שכבתי. מחד, הם לחמו כאזרחים נאמנים לאוזבקיסטן ולברית המועצות. מאידך, הם נשאו על כתפיהם את זהותם היהודית העתיקה – השפה הבוכרית, המסורות והקהילה שהשאירו מאחור. לא תמיד הייתה להם ברירה, אבל רבים מהם גילו בחירה: לא רק להילחם, אלא להילחם בגאווה.
לאורך עשרות שנים, הגבורה הזו נשארה שקועה בתיקים מאובקים. הממשלה הסובייטית לא טרחה לתעד בנפרד את הלוחמים לפי מוצאם האתני. לא הוקמו אנדרטאות מיוחדות, לא הוקמו ועדות להנצחה. רק בעשורים האחרונים, עם פתיחת הארכיונים ועם גל העניין ביחסי יהודים-עמים אחרים, החל הסיפור לצוף מחדש.
חוקרים, צאצאים ופעילי קהילה החלו לאסוף שמות, תמונות ועדויות. כל סבתא שסיפרה על בעלה שלא שב, כל ילד שמצא מכתב צהוב ועמום בין ניירות ישנים – כל אחד מהם הוסיף לפסיפס הגדול. הפסיפס הזה עדיין אינו שלם, אבל הוא גדל.
זכר הלוחמים אינו רק עניין של כבוד לעבר. הוא נוגע ישירות לשאלה של זהות: מי הם יהודי בוכרה? מה חלקם בסיפור הגדול של המאה העשרים? כיצד הם מבינים את עצמם, לנוכח הגלות החדשה לישראל ולאמריקה? ההנצחה של הלוחמים הפכה לחלק מהשיח על זהות הקהילה כולה.
בימים אלה, עם התקרב יום הניצחון – ה-9 במאי – קהילות יהודי בוכרה ברחבי העולם מציינות את היום. בניו יורק, בתל אביב, בוינה ובמוסקבה, משפחות מדליקות נרות ומניחות פרחים. ילדים שומעים לראשונה את שם סבם שנפל בקרב. ואלה שנותרו – מחזיקים את הזיכרון בידיים.
"הזיכרון שלהם אינו רק חובה של כבוד – הוא שיעור לדורות הבאים. אנחנו חייבים לספר את הסיפור הזה, כי אם לא אנחנו – אז מי?"
