פעילותם הציבורית, הספרותית והחינוכית של הרב שמעון חכם והרב אברהם אמינוף החלה כבר בבוכרה, וגברה לאחר עלייתם והתיישבותם בירושלים בשנים תרמ"ט-תר"ן (1890-1889), ולאחר הקמת שכונת "רחובות" בירושלים בשנת תרנ"א (1890). במסירותם למען הקהילה ובעשייתם המיוחדת הביאו לשינוי של ממש במצב הרוחני של יהודי בוכרה בירושלים ובמיוחד באסיה התיכונה.
הרב שמעון חכם נמנה על שכבת מייסדי שכונת "רחובות", והרב אברהם אמינוף שימש כרב השכונה כחמישים שנה.
בהקמת שכונת רחובות הביאו יהודי בוכרה למהפכה בבניית השכונות היהודיות בירושלים- אם עד אז בנו בירושלים בתים ושכונות קטנות, הנה יהודים נדחים מאסיה התיכונה הביאו לחדשנות בבניית השכונות היהודיות בעיר הקודש. ואכן חזון המייסדים היה יוצא דופן, אך גם הקשיים, העלות וההוצאות גם כן, אם כך כיצד יצליחו לממש את החזון? האם לא מדובר היה בשאיפה חסרת בסיס? כיצד יצליחו המייסדים לרתום את אחיהם בבוכרה לחזון התחיה והגאולה של עם ישראל בארצו?
לאחר רכישת הקרקע של שכונת "רחובות" פעלו המייסדים לגייס את עשירי הקהילה באסיה התיכונה לבנות בתים בשכונה. בתחילה ההיענות הייתה דלה, אולם אט אט הצטרפו משפחות אמידות לבנייה. היה זה במיוחד הודות לפועלו של הרב אמינוף שמאז הקמת השכונה ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914) יצא כשד"ר לאסיה התיכונה שש פעמים, במטרה לעורר את בני הקהילות שם לעלות לירושלים, לבנות בה, לתרום למוסדות הקהילה, ובמיוחד לתמוך בתלמוד תורה החשוב שהוקם בה ולחזק את היישוב הבוכרי בירושלים.
הרב אמינוף היה אחראי לבנייתם של בתים רבים בשכונה, משום שבתים רבים נבנו על ידי יהודים מאסיה התיכונה שהצטרפו על ידו לחזון. אמנם הם הסכימו לבנות בית גדול בשכונה, אך בשלב זה המשיכו לגור בבוכרה, ומי שעסק בפועל בבניית הבתים היה הוועד הבוכרי בירושלים ובמיוחד הרב אמינוף, שמסר את נפשו לבניינה של עיר הקודש.
התלמוד תורה בשכונת רחובות
עם ייסוד השכונה היו בירושלים כחמש מאות יהודים בוכרים. לאחר שנבנו הבתים הראשונים בשכונה יסד ועד השכונה, כנראה בשנת תרנ"ה (1895), תלמוד תורה במקום. המנהל והמשגיח הראשי בו היה הרב אברהם אמינוף. תלמוד תורה זה פעל במקום בצורה זו או אחרת עוד עשרות שנים. היה זה התלמוד תורה הטוב ביותר בארץ ישראל כולה באותן שנים, המוסד זכה לתשבחות רבות מאישים שונים על רמתו הלימודית. בתלמוד תורה הבוכרי למדו ילדים מכל העדות, והכל חינם אין כסף הודות למימון הוועד. לאחר מלחמת העולם הראשונה למדו בו כאלה שהיו לגדולי ישראל, כמו הרב עובדיה יוסף, הרב יהודה צדקה ואחרים זצ"ל. על התלמוד תורה היה אחראי במשך שנות רבנותו הרב אברהם אמינוף – רב הקהילה בירושלים.
"והנה מעת החל היסוד בחברתנו, זאת שמנו לנו למטרה, את המפעל הקדוש והנאור התלמוד תורה טרם כל מפעל, כי לו משפט הקדימה לחנך את בנינו ובני חברתנו בדרכי המדע והחכמה והיראה ובמידות מאושרות ושלימות על ידי מורים ת"ח [תלמידי חכמים] בקיאים בטיב המלאכה הזאת…"
מידע נוסף מצוי בספרו של א"ש הירשברג "בארץ המזרח". הירשברג סייר בירושלים ובארץ ישראל בשנים תרנ"ט-תר"ס (1900-1899), ומתוכם שהה כשישה חודשים בירושלים. וכך הוא מתאר את בית תלמוד התורה של יהודי בוכרה:
"גם ביקרתי את בית התלמוד תורה שלהם ובחנתי את התלמידים משתי מחלקות: בכתבי הקודש בדקדוק השפה העברית וגם בסוגיא אחת בגמרא, ומצאתים בקיאים בלימודיהם מאוד. אך בייחוד נפלאתי על כי הלימודים נלמדים בבית תלמוד-תורה זה בעברית, ושיטת הלימוד הזאת יצאה אצלם לא על פי התעוררות חיצונית של לאומים וציונים – תנועות רחוקות מאוד מהבוכרים.
בתלמוד התורה לימדו שבעה מורים, ולמדו בו 125 תלמידים. התלמידים העשירים (כ-25 במספר) שלמו שכר לימוד מלא; הבינוניים (עשרה) שילמו כמחצית משכר הלימוד; רוב התלמידים – הן מבני העדה הבוכרים והן מבני העדות האחרות – היו פטורים משכר לימוד".
הלומדים היו מבני ארבע שנים עד בני חמש-עשרה שנה. הלימוד נערך כל ימי השבוע, כולל שבת. תוכנית הלימודים תאמה את התוכנית הנלמדת בשאר תלמודי התורה של העדות הספרדיות בירושלים. בין השאר למדו את סדר התפילה לכל ימות השנה בהברה ספרדית, מקרא וטעמי המקרא. כן למדו את דקדוק הלשון העברית, תולדות עם ישראל ויסודות החשבון. בכיתות הגבוהות יותר למדו משנה, תלמוד ושולחן ערוך עם מפרשיהם, ראשונים ואחרונים. כן התמחו התלמידים בלימוד חזנות בלחן הספרדי הירושלמי.
סופר עיתון "השקפה" (בן יהודה?) ביקר בתלמוד תורה הבוכרי בשכונת "רחובות" בעת שהתקיים בו מבחן פומבי בחג הפסח התרס"ו (1906) ומספר:
"ואני מודה כי היה לי הרבה נחת רוח ממה שראיתי ושמעתי. כל המבחן היה בלשון עברית, וגם משא ומתן של הלכה. בתלמוד קראו התלמידים ויפרשו ויבארו כל הדקדוקים והדיוקים של המפרשים הכל בעברית. ובכיתה שאלתים לבאר לי בעברית כל הדיבורים הרגילים בארמית בתלמוד והם ביארו לי הכל בשפה ברורה באמת. אז אמרתי בנפשי מי יתן ובאו הנה קצת מהמתמשכילים המתחכמים וצועקים כי אי אפשר ללמד את סוגיות התלמוד בעברית. וראויים לשבח ולתהילה שני המורים חכם יהודה קסטל וחכם לניאדו בעד פעולתם זו. גם בדברי הימים ובכללי הניקוד והפעלים ידעו התלמידים לענות היטב. ולא במילים שגורות בפיהם על הסדר שלמדו על-פה, כי אם לפי שאלותיי".
במיוחד הודגש השינון בעל-פה, בפרט של לימודי תולדות ישראל, ברכות, תנ"ך ומעשיות בעברית. נראה מתוכנית הלימודים, כי מייסדי תלמוד התורה ביקשו להקנות לתלמידים עם החינוך התורני הרחב גם לימוד מעמיק בשפה העברית וידיעה בהיסטוריה של עם ישראל.
ועם זאת יש להדגיש, כי לימודים כלליים, מלבד ארבע פעולות החשבון, לא נלמדו כלל בתלמוד תורה זה. דגש מיוחד הושם בהתנהגותם, בהופעתם, בבריאותם ובניקיונם של התלמידים. אחריותו של המורה על תלמידיו חלה בבית ובחוץ. המורה קיבל מדי ראש חודש דין-וחשבון מהורי התלמיד על התנהגותו בבית, ועליו היה להשגיח גם על הגעתו הסדירה של התלמיד לבית הספר.
עובדי המוסד נחלקו לשלוש קבוצות: המורים, המשגיחים והנשיא. הנשיא היה אחראי על כל פעולות תלמוד התורה, על התלמידים ועל המורים, וגם על ענייני המִנהל במוסד. המשגיח, הוא המפקח על המורים, שימש כמנהל בפועל של המוסד והיה נתון לביקורת של ועד העדה ונשיא החברה. המורים, שבעה במספר, אחראים איש איש לכיתתו ולהתנהגות של תלמידם. מפתיע סעיף בדבר מתן זכויות סוציאליות למורים אשר ישרתו את החברה במשך עשרים שנה; לאחר פרק זמן זה יקבל המורה לכל ימי חייו קצבה שנתית בגובה של חצי משכורתו השנתית, בתנאי שימשיך ללמוד תורה למען הצלחת התומכים במוסד.
הרב אמינוף פעל לשיגור שליחים לקהילות יהודי אסיה התיכונה שיסייעו להחזקת התלמוד תורה, הוא גם פעל שבני הקהילות ישלחו ילדים מאסיה התיכונה ללמוד בתלמוד תורה הבוכרי בירושלים. הרב פעל למנות רבנים חשובים בקהילות באסיה התיכונה שישמשו שם כרבנים, שוחטים, דיינים ומלמדים בתלמודי התורה בקהילות. ידועה למשל פעילותו הנחרצת למינויו של הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב לרבה של סמרקנד, שהביאה לשינוי מצבה הרוחני של הקהילה.
הרב שמעון חכם ומפעל הספרים המתורגמים לשפת יהודי בוכרה
בניית השכונה הביאה לעלייה גדולה מאסיה התיכונה וגם לעלייה לרגל. העולים ראו את שפע הספרים שנדפסו בבתי הדפוס בירושלים, וביקשו גם הם להוציא לאור ספרי קודש בשפתם. מי שעסק בתחום זה והוציא לאור עשרות ספרים (למעלה מארבעים), ביניהם סדרות של כמה ספרים, היה הרב שמעון חכם, שבתוך מספר שנים הביא למהפכה של ממש בהוצאתם לאור של ספרי קודש עבור יהודי בוכרה, במיוחד עבור אלה שישבו באסיה התיכונה. הרב שמעון תרגם לשפת יהודי בוכרה ספרי תפילה, ספרי פיוט, ספרי תנ"ך, הלכה, סיפורת ועוד. הוא גם הדריך את אלה שביקשו להוציא לאור ספרי קודש, וכך נוסדה ליהודי בוכרה ספריה קהילתית, הכוללת עשרות ספרי קודש בסיסיים. הודות לספרות זו שמרו יהודים רבים בקהילות בוכרה על יהדותם בתקופה הסובייטית. בספרים המתורגמים לשפתם יכלו להגות וללמוד, לשמור על יהדותם וללמד גם את צאצאיהם תורה ויהדות. זאת אומרת שמפעל הדפסת הספרים לא היה חד פעמי, אלא השפיע יהדות בקהילות יהודי בוכרה עוד עשרות שנים אחר כך.
הספרים המתורגמים סייעו מאד לתלמודי התורה באסיה התיכונה. הודות לספרים אלה זכו יהודי בוכרה להשכלה יהודית בסיסית, למדו עברית, הכירו את ההלכה היהודית, את ספרי התנ"ך וסיפורת יהודית, והתקרבו מאוד לחזון שיבת ציון, שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל.
הספרים המתורגמים זכו לביקוש רב. בשנים תרס"א-תרס"ג (1903-1901) הוציאו הרב חכם והרב אמינוף את עבודתם המשותפת, היא סדרת ספרי ההלכה המתורגמים לשפת יהודי בוכרה: "ליקוטי דינים" בשישה חלקים. סדרת ספרי הלכה זו השפיעה מאוד על יהודי בוכרה באסיה התיכונה.
הרב חכם והרב אמינוף הוציאו לאור כמה סדרות של ספרי קודש מתורגמים עבור יהודי בוכרה באסיה התיכונה, כמו סדרת התרגומים של חמשה חומשי תורה, סדרת ספרי הנביאים המתורגמים, וסדרת ספרי חק לישראל שהוציא לאור הרב אמינוף בשיתוף עשירי הקהילה בירושלים ובאסיה התיכונה.
הרב שמעון חכם נלב"ע בי' בשבט תר"ע (1910). פטירתו פגעה בהמשך הוצאת הספרים.
הרב אמינוף המשיך לפעול למען מוסדות הקהילה בירושלים ובמיוחד עבור התלמוד תורה שלה. בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה, כאשר השכונה התרוקנה מיושביה והרעב התהלך ברחובותיה, פעל במסירות נפש להציל את שארית הפליטה שנותרה במקום. לאחר המלחמה היה הוא זה שפעל לשיקום השכונה ולשם כך עמד בקשרים עם ראשי הוועד הלאומי וראשי שלטון המנדט הבריטי. בסוף שנות העשרים החל לפעול עם אחרים למען פליטי יהודי בוכרה שברחו לפרס ולאפגניסטן.
הרב אמינוף נלב"ע בט' בשבט תרצ"ט (1939).
